בתרומת ביצית

לאחר שנתיים של טיפולי פוריות שלא הצליחו התחלנו תהליך של תרומת ביצית. בחרנו תורמת מחו"ל ובעלי עבר בדיקות כדי לוודא שהתורמת מתאימה לנו. חלפה בערך חצי שנה עד שקיבלנו את התוצאות של כל הבדיקות והתהליך יצא לדרך. הזרע נשלח לחו"ל הופרה והוחזרו לארץ עוברים. החברה שדרכה ביצענו את ההליך התחייבה ל-3 עוברים יום 5 ולשמחתנו קיבלנו יותר ממה שהובטח לנו.

את ההחזרה הראשונה עברתי בערך לפני חודש. מודה שהיו לי ציפיות גבוהות כי בקבוצות הפוריות שאני נמצאת בהן קראתי על הרבה נשים שהצליחו בניסיון הראשון אך למרות זאת ההחזרה לא הצליחה וזה היה קצת מאכזב. 

מצד אחד לא שקעתי באכזבה יותר מידי ומצד שני זה ערער לי את הביטחון לגבי ההמשך. אני יודעת שיש לנו עוד שלושה ניסיונות אבל קשה לי להיות אופטימית ואני לא באמת מאמינה שנצליח, התהליך הזה מאוד ארוך ומתיש וכל מה אני רוצה זה פשוט לסיים עם הכל. אני רוצה לחזור לחיים רגילים כי מאז שהתחלנו את הטיפולים החיים שלי עצרו מלכת וכל התוכניות העתידיות שלנו ללימודים ומעבר דירה מתעכבים. קשה לי להחזיק את האמונה לאורך זמן וגם הרצון שלי בילד נוסף מתחיל להתערער. פתאום אני לא יודעת עד כמה אני רוצה בזה במיוחד כשזה גוזל כל כך הרבה זמן וכוחות נפשיים.

אם כל העוברים לא ייקלטו קיימת אפשרות לבחור מחדש תורמת ולהתחיל שוב את כל התהליך אבל אני לא רוצה בזה. אני ממש חוששת להיות אמא מבוגרת מידי כך שהצבתי לעצמי גבול להמשיך עם הניסיונות רק עד גיל 45 ולאחר מכן להפסיק עם הכל גם אם לא נצליח.

כל הנושא הזה כל כך מורכב אצלי כי מעבר לכל המאמץ שאני עושה אני לא מצליחה להיות אול אין בתוך התהליך מבחינה רגשית ובאמת לרצות שזה יצליח. המטפלת שלי אומרת שגוף ונפש פועלים יחד ואם לא ארצה את זה מספיק זה לא יקרה. אבל אני לא מצליחה לרצות את זה באופן מוחלט, אני לא מצליחה להיות שם על מלא וזה קשה. 

יש ימים שאני בכלל לא רוצה להמשיך בתהליך הזה אבל אני לא יכולה לעזוב באמצע אחרי הדרך הארוכה שעשינו. אז אני באמת עושה הכל ויודעת שאסיים עד הסוף את כל הנסיונות שעוד נותרו לנו בתקווה שנצליח למרות כל מה שאני מרגישה. 

בעבודה

 אני עובדת במוקד עוד מעט כבר 5 שנים והאמת שכבר נמאס לי. למרות שאני מכירה את העבודה ויודעת מה אני צריכה לעשות המונוטוניות כבר מקשה עלי. קשה לי כל יום לקום בבוקר ולעשות אותו הדבר, אפילו המלל שאני משתמשת בו לא משתנה משיחה לשיחה. באמת שניסיתי הכל בשביל לשנות את החשיבה שלי ולנסות לחשוב בצורה חיובית אבל אני לא מצליחה ולצערי כשאני קמה בבוקר לעבודה הזאת ומבינה שאני צריכה לעשות אותו הדבר אני פשוט מקללת בלב שלי את המקום הזה וזה גורם לי להרגיש רע עם עצמי, שככה אני צריכה להתחיל את היום שלי, בכזאת הרגשה שלילית וכל יום זה אותו דבר. קשה לי לקום לתסכול הזה כל יום. יחד עם זאת יש לי הרגשה שאם לא תהיה לי עבודה אני אתחרפן בבית, בלי לעשות שום דבר

מעבר למונוטוניות שאני חווה, אני גם מקבלת קללות, צעקות, נזיפות מלקוחות כשאני באמת מנסה לעשות את העבודה שלי על הצד הטוב ביותר. אז אני מבינה שהדברים שנאמרים לא מכוונים אלי ישירות אבל ברגע שמתחילים לצרוח עלי אז אוטומטית אני נכנסת לעמדת מגננה. ומה זה עוזר לי שאח"כ הלקוח נזכר לומר שזה לא מכוון אלי, את הצעקות שלך אני כבר חטפתי. אני בתור לקוחה כמעט אף פעם לא יצא לי להרים את הקול על נציגי השירות כשהייתי צריכה שירות בעצמי כך שלפעמים אני חושבת שמדובר אנשים חסרי מודעות עצמית שלא יודעים לשלוט בעצמם כשדברים לא מתנהלים לפי מה שהם מבקשים.

הבעיה עם כל העניין של הצעקות שאני מרגישה בשנים האחרונות כמו שק איגרוף שכל אחד יכול להוציא עליו את העצבים מתי שמתחשק לו ואני אמורה פשוט לספוג את זה ולהמשיך להיות נעימה ומנומסת ולפעמים אני מרגישה שזה אפילו קצת פוגע בי מבחינת ביטחון עצמי וחוסן נפשי, אמנם לרוב אני מתמודדת יפה עם שיחות כאלה ושומרת על קור רוח אבל היכולת להתמודד עם מה שקורה בתוכי קצת נחלשת עם הזמן ולפעמים למרות הכל אני מוצאת את עצמי חוזרת עם התכנים האלה הביתה ונזכרת בהם בכל מיני מצבים.

אז באמת אני מבינה שהגיע הזמן להמשיך הלאה, פשוט אני נמצאת כרגע בתהליך של תרומת ביצית וזה יהיה בעייתי למצוא כרגע עבודה חדשה בגלל שאני נאלצת להעדר הרבה, אז כרגע אין לי ברירה אני נשארת ומתמודדת בכוחותי האחרונים עם מה שיש 

התלבטות לגבי חידוש קשר

 אני רוצה לחדש את הקשר עם מישהי שיכולה להיות אמא שלי ואני יודעת שזה לא עומד לקרות. אף פעם לא היה לי קשר כזה ואני דיי בטוחה שגם לי לא יהיה לי. כבר ניסיתי לשלוח לה מייל ולהסביר מה אני מרגישה והיא לא מתייחסת. 

יש בתוכי שני קולות. קול אחד שיכול להתחנן ולמצוא תרוצים לסיבה שבגללה היא לא עונה, שרוצה לתזכר אותה על המייל ששלחתי לה לפני מספר חודשים ולבקש שפשוט תגיב גם אם היא לא מעוניינת לחדש את הקשר. אולי זה נשמע קצת מעורר רחמים אבל זה קול שקיים בתוכי שמעיד על כמה שהאגו לא מנהל אותי ואני פונה אליה רק בגלל שאני מרגישה. הקול שני שם את הגבול אומר עד כאן שלחתי הודעה אחת וזה מספיק, עכשיו הכדור בידיים שלה. יש לי כבוד עצמי ואני לא יכולה להתחנן, אני פשוט צריכה להבין שהיא לא מעוניינת ולהמשיך בחיים שלי.

אני נעה בין שני הקצוות האלה כשכל פעם קול אחד נשמע חזק יותר. האמת שזה קצת לא הוגן להתעלם כי זה משאיר אותי במצב של המתנה, ומשאיר פתח למשהו שאולי אף פעם לא יקרה וזה מקשה עלי לסגור את הפרק הזה בחיים במיוחד כשהרגשות עדיין קיימים. אני מעדיפה שהיא תגיד לי לא ואולי אני אכעס כמה ימים וזה יעבור לי מאשר להמשיך במצב כפי שהוא. אם אני פונה אליה מהרגש אז מתחשק לי לכתוב לה את כל זה. פשוט להסביר שהיא משאירה אותי במצב של המתנה ושאולי עדיף לעשות סוג של קלוזר, לסיים את מה שלא הסתיים  

הקשר הזה היה מאוד משמעותי לי וקשה לי לקבל את העובדה שהוא הסתיים. הסיבה שאני כותבת על קשר שכבר לא קיים היא פשוט בגלל שאני רוצה לפרוק ולשחרר את מה שמכביד עלי. אני מבינה שהיא הייתה הכל בשבילי, ושמתי אותה לפני ולפני הצרכים שלי, לא רציתי דבר כל עוד היא הייתה איתי ועכשיו אני צריכה למצוא מחדש משמעות לחיים שלי ולכן נטיית הלב שלי היא באמת להמשיך הלאה. 

החלטתי שבינתיים לא אעשה שום צעד בנושא הזה. אבדוק איך אני מרגישה ואתן לעצמי יותר זמן להחלים מהקשר הזה 

תקועה בעבר

 אני יכולה לכתוב אלפי רשומות על האדם שאני אוהבת ומעריכה, העניין הוא שהקשר שלנו התנתק לפני הרבה שנים בגלל תקופה קשה שעברתי ולצערי אני עדיין נמצאת שם מבחינה רגשית. 

בגלל שמאוד התגעגעתי ניסיתי לשלוח לה מייל לפני חודש אבל אני יודעת שהיא תראה אותו רק בעוד כמה חודשים כי היא לא זמינה במייל כרגע. בנוסף, אני לוקחת בחשבון שיש סיכוי מאוד גדול שהיא תתעלם מהמייל ששלחתי כי היא הייתה עדה לחרדה שהייתי בה ולכל המיילים החרדתיים ששלחתי לה בעקבות כך ואני משערת, שכמו כל אדם אחר, היא לא תרצה לדבר איתי בגלל שההתנהגות שלי הייתה לא נורמטיבית, כך שאני מנסה לא לפתח ציפיות.

בינתיים אני באמת מנסה להמשיך הלאה בחיים שלי ולשים מאחור את מה שאני מרגישה ואת התקווה שהקשר הזה יתחדש אבל זה פשוט לא עוזר. אני פשוט תקועה שם ויודעת שגם אם היא לא תענה לי ואני אדע שהקשר הזה הסתיים לחלוטין, היא עדיין תמשיך להיות חלק מהמחשבות שלי והדימיון שלי. עם הזמן מתגבשת בי ההבנה שאולי בראש שלי זה לעולם לא יסתיים ואני אצטרך לחיות עם תחושת הפיספוס ועם מה שהיה יכול לקרות אילולא הייתי בחרדה בזמן שהתכתבנו.

אני יודעת שאין לי יותר מידי מה לעשות כי אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור ואני גם לא יכולה לכעוס על עצמי כי זאת מי שהייתי אז וכן הייתי חרדתית, הייתי עם חרדה שלא טופלה ורק בשנים האחרונות התחלתי לטפל בעצמי.

אני כל כך רוצה להמשיך הלאה אבל אני פשוט לא מצליחה, זה גוזל ממני כל כך הרבה אנרגיות וכוחות והמחשבה שאולי מה שאני מרגישה זה חד צדדי מעוררת רחמים והיא בכלל בגיל של אמא שלי. זו סיטואציה כל כך מורכבת שאני כבר לא יודעת אם לתת לה מקום או לנסות להשכיח אותה בכוח כי לא משנה מה אני עושה אני עדיין זוכרת וחיה אותה כאילו היא התרחשה אתמול. אני במבוי סתום...

על עבר, דימיון ומציאות

 אני לא מבינה למה פתאום הן צצות לי במחשבה? הן שייכות לעבר, אם הן לא חלק מהווה שלי, אז מה הסיכוי שהן יהיו חלק מהעתיד שלי? לעולם לא העזתי לחשוב שאולי הן יכולות להיות חברות שלי ופתאום אני צריכה להתמודד עם המחשבה המכאיבה הזאת שאולי זה לא יקרה לעולם. אני מנסה לא לשקוע בעולם הפנטזיה שאני יוצרת לעצמי אבל לפעמים אני פשוט נשאבת לשם מבלי שאני בכלל רוצה.

למה אני מחבבת אותן כל כך? 2 נשים במקביל??? אני מרגישה כל כך חלשה. כל הזמן אני עסוקה במחשבות על מה יכול לקרות אם... מה אני אחשוב, מה אני אגיד, מה אני ארגיש ואני באמת חווה את הסיטואציה כאילו שהיא מתרחשת בזה הרגע. הרגשות שלי והעולם הדמיוני שאני נמצאת בו שואבים ממני כוחות מיותרים. 

יש לי את כמיהה הזאת לאדם שאני אוהבת שאוכל לשתף אותו בדברים אישים מחיי. כנראה ששנים של טיפול לא ממש עוזרות לי להתגבר על זה כי זה בדיוק מה שאני עושה מדברת על דברים אישיים שעוברים עלי ואני מספרת כמעט הכל . אז למה הצורך הזה עדיין קיים? הסיבה היחידה שאני יכולה להעלות על דעתי היא שבטיפול שלי פשוט אין אהבה. כלומר המטפלת שלי בסה"כ נחמדה ואין לי שום דבר רע לומר עליה אבל אני לא אוהבת אותה ולא משנה כמה היא תגיד שהיא אוהבת אותי. זה גם קצת לא הגיוני לחפש מטפלת שאצליח לאהוב כי זה לא עובד ככה.

אז מידי פעם כשאצטרך אני אכתוב כאן. פשוט כרגע אני לא מסוגלת להתמודד עם מה שאני מרגישה והכתיבה פשוט נותנת לכל הרגשות האלה מילים.

מתלבטת

 לפני כמה ימים שקלתי להפסיק את הכתיבה בבלוג ואפילו כתבתי רשומת פרידה כי הכתיבה גוזלת לי הרבה זמן וגם כי הבלוג שלי הוא סוג של סוד שאף אחד לא יודע עליו ולפעמים אני צריכה לפנות זמן בשביל לכתוב או למצוא רגעים שאני נמצאת לבד אבל האמת היא שעדיין לא החלטתי

הסיבה שאני כותבת היא פשוט בגלל שאני אוהבת לכתוב וחוששת לאבד את הכישרון. למרות שאני אמיתית פה ומביעה מה שאני מרגישה וחושבת, הכתיבה לא מהווה תחליף לחיים שיש לי בחוץ ולמרות שזה המקום לפרוק את הרגשות שלי זה לא יימנע ממני לגשת לאנשים שאני אוהבת ובאמת לומר מה שאני מרגישה וחושבת.

אני נקרעת בין השכל לרגש וכל צד מושך לכיוון מנוגד אבל ברגע שאני נשאבת לכתיבה כולי שם וזה מקום שאני אוהבת להיות בו כשיש לי שקט ואף אחד לא מפריע לי. אין לי הרבה רגעים כאלה בחיים וכנראה שהרגעים האלה ילכו ויתמעטו בהמשך ואז אצטרך למצוא פתרון.

למרות שאני רוצה להמשיך לכתוב אני לא יודעת האם הכתיבה נכונה לי, ואולי זה אפילו טיפשי להמשיך ולכתוב כשאני לא יודעת מי קורא. המחשבה שאולי אצטרך להפסיק קצת מעציבה אותי אבל עדיין לא ממש החלטתי

השיר שאני אוהבת

 יש ונדמה

מילים: רחל

  בביצוע של ירדנה ארזי

יש ונדמה הזיכרונות אך הבל

כי ערפל קורן עוטף בלאט

מחוז העבר האושר והסבל

כאב הפצעים ונחת המקלט.

הלא חלום היוותה פינה נסתרת

דבקות ליבי בלב קרוב וער

ויום בהיר וקר ואח בוערת

ורחשי הזך והנוהר.

יהי כל עברי חלום נראה אי פעם

אך במדבר חיי הוא נחל לא אכזב

אכרע אליו דומם בלי מרד ובלי זעם

לרוות בו צימאוני בלהט השרב.