לאחר שנתיים של טיפולי פוריות שלא הצליחו התחלנו תהליך של תרומת ביצית. בחרנו תורמת מחו"ל ובעלי עבר בדיקות כדי לוודא שהתורמת מתאימה לנו. חלפה בערך חצי שנה עד שקיבלנו את התוצאות של כל הבדיקות והתהליך יצא לדרך. הזרע נשלח לחו"ל הופרה והוחזרו לארץ עוברים. החברה שדרכה ביצענו את ההליך התחייבה ל-3 עוברים יום 5 ולשמחתנו קיבלנו יותר ממה שהובטח לנו.
את ההחזרה הראשונה עברתי בערך לפני חודש. מודה שהיו לי ציפיות גבוהות כי בקבוצות הפוריות שאני נמצאת בהן קראתי על הרבה נשים שהצליחו בניסיון הראשון אך למרות זאת ההחזרה לא הצליחה וזה היה קצת מאכזב.
מצד אחד לא שקעתי באכזבה יותר מידי ומצד שני זה ערער לי את הביטחון לגבי ההמשך. אני יודעת שיש לנו עוד שלושה ניסיונות אבל קשה לי להיות אופטימית ואני לא באמת מאמינה שנצליח, התהליך הזה מאוד ארוך ומתיש וכל מה אני רוצה זה פשוט לסיים עם הכל. אני רוצה לחזור לחיים רגילים כי מאז שהתחלנו את הטיפולים החיים שלי עצרו מלכת וכל התוכניות העתידיות שלנו ללימודים ומעבר דירה מתעכבים. קשה לי להחזיק את האמונה לאורך זמן וגם הרצון שלי בילד נוסף מתחיל להתערער. פתאום אני לא יודעת עד כמה אני רוצה בזה במיוחד כשזה גוזל כל כך הרבה זמן וכוחות נפשיים.
אם כל העוברים לא ייקלטו קיימת אפשרות לבחור מחדש תורמת ולהתחיל שוב את כל התהליך אבל אני לא רוצה בזה. אני ממש חוששת להיות אמא מבוגרת מידי כך שהצבתי לעצמי גבול להמשיך עם הניסיונות רק עד גיל 45 ולאחר מכן להפסיק עם הכל גם אם לא נצליח.
כל הנושא הזה כל כך מורכב אצלי כי מעבר לכל המאמץ שאני עושה אני לא מצליחה להיות אול אין בתוך התהליך מבחינה רגשית ובאמת לרצות שזה יצליח. המטפלת שלי אומרת שגוף ונפש פועלים יחד ואם לא ארצה את זה מספיק זה לא יקרה. אבל אני לא מצליחה לרצות את זה באופן מוחלט, אני לא מצליחה להיות שם על מלא וזה קשה.
יש ימים שאני בכלל לא רוצה להמשיך בתהליך הזה אבל אני לא יכולה לעזוב באמצע אחרי הדרך הארוכה שעשינו. אז אני באמת עושה הכל ויודעת שאסיים עד הסוף את כל הנסיונות שעוד נותרו לנו בתקווה שנצליח למרות כל מה שאני מרגישה.
