אוסף של מטלות

 לפעמים אני לא בטוחה האם אני רוצה את ההריון הזה או לא אבל אני חושבת שאולי ההריון זה רק טריגר שמציף את הרגשות השלילים כשבעצם יש משהו גדול יותר שמפריע לי, שאני לא יודעת לשים עליו את אצבע או להגדיר אותו. הכל קשה לי בחיים שום דבר לא בא לי בקלות אני רואה את החיים כאוסף של קשיים ומטלות. המטפלת שלי אמרה שאני לא מצליחה לשמוח בהריון כי אני כל הזמן עסוקה בקשיים שעלולים להיות לי בעתיד והיא צודקת. אני כל זמן חושבת קדימה על מה שעלול לקרות ולא נהנית מכאן ועכשיו. אני רואה את החיים כרצף של מטלות וההריון הוא כמו מטלה נוספת שהטלתי על עצמי. 

האמת שאני חוששת להוסיף לעצמי עוד מטלות כי עם המטלות מגיעות הדאגות. הרצון הזה, לא להוסיף לעצמי עוד מטלות מצד אחד מאוד נוח ומקל עלי ומצד שני גורם לי להרגיש שבעצם סיימתי את החיים ושמעכשיו ועד הסוף, החיים שלי יראו אותו הדבר.

לפעמים אני מרגישה שאני לא רוצה לשנות שום דבר בחיים שלי, לא להוסיף ולא לגרוע, פשוט לחיות עד הסוף מבלי להזדקק לשום דבר אבל אני לא מצליחה. יש דברים שאני לא מרוצה מהם בחיים שלי ואין לי מושג איך לשנות אותם כשהדבר העיקרי שאני לא יודעת איך לשנות אותו זה העבודה שלי. מעבר לזה שאין לי מקצוע ואני לא יודעת מה אני רוצה ללמוד. אני גם לא יודעת איך למצוא עבודה שאני אהיה מרוצה ממנה ולא אחזור לאותו סגנון עבודה של שירות לקוחות שאני עובדת בו מגיל 25. אמנם יש לי לפחות שנה או יותר עד שאצטרך לחפש עבודה מחדש אבל כבר עכשיו אני מוטרדת מהרגע הזה ומהפחד שאחזור לאותו הדבר כי לא אמצא משהו אחר.

אני יודעת שהפוסטים האחרונים שלי מדכאים. פשוט מאז הפכתי להיות אמא כל החיים שלי סובבים סביב בית, ילדים, משפחה ועבודה והכל כל כך שיגרתי ומשעמם, כך שהבלוג שלי עוסק יותר במה שאני מרגישה ופחות בדברים שעשיתי או חוויתי. פעם כשהייתי סטודנטית היה לי הרבה על מה לכתוב ואני מתגעגעת לזה שהחיים שלי היו יותר מלאים ומרגשים ממה שהם עכשיו. 

על כתיבה אנונימית

למרות שאני מנהלת בלוג ברשת כבר הרבה שנים תמיד קיים החשש הזה שמישהו יחשוף אותי או יגלה שזו אני. מצד אחד אני כותבת כאן דברים אישיים שאני עוברת בחיים וזה מתפרסם בכל מיני אתרים ומצד שני קשה לי לדעת שאנשים שאני מכירה קוראים את הבלוג שלי ואני באמת לא רוצה שהם יקראו מה שאני כותבת ואם הם קוראים אני מעדיפה לא לדעת מזה כי ברגע אדע אני עלולה למחוק את הכל ואז שנים של כתיבה יורדים לטימיון.

מודה שניסיתי לפרסם את הבלוג שלי בכל מיני אתרים למרות שאני חוששת שייזהו אותי אבל זאת הדרך לגרום לאנשים לקרוא מה שאני כותבת והאפשרות לכתוב בצורה אנונימית מאפשרת לכתוב כמעט על הכל ומקווה וזה בדיוק מה שאני רוצה, אני רוצה להיות אנונימית!

האמת שאני לא יכולה למנוע את האפשרות שמישהו שאני מכירה יקרא אותי כי כל הרעיון של כתיבה ברשת שהיא מתבססת על היכולת לשתף אנשים במה שעובר עלי בחיים

הכתיבה הפכה להיות תחביב שלי ואני לא בטוחה שאני רוצה להפסיק לכתוב, למרות החשש שייזהו אותי כי זה מה שאני אוהבת לעשות. ייתכן שיהיו הפוגות בכתיבה כי בכל זאת לא תמיד יש על מה לכתוב אבל אני רוצה להמשיך בכתיבה מבלי לחשוף את עצמי ומבלי לחשוף אנשים אחרים, זו אחת מהטעויות שעשיתי בבלוג הקודם. לפעמים פשוט נסחפים עם הכתיבה ועם הרגשות ואז זה קורה. מקווה שאצליח להיות יותר מפוקסת על עצמי...