תקועה בעבר

 אני יכולה לכתוב אלפי רשומות על האדם שאני אוהבת ומעריכה, העניין הוא שהקשר שלנו התנתק לפני הרבה שנים בגלל תקופה קשה שעברתי ולצערי אני עדיין נמצאת שם מבחינה רגשית. 

בגלל שמאוד התגעגעתי ניסיתי לשלוח לה מייל לפני חודש אבל אני יודעת שהיא תראה אותו רק בעוד כמה חודשים כי היא לא זמינה במייל כרגע. בנוסף, אני לוקחת בחשבון שיש סיכוי מאוד גדול שהיא תתעלם מהמייל ששלחתי כי היא הייתה עדה לחרדה שהייתי בה ולכל המיילים החרדתיים ששלחתי לה בעקבות כך ואני משערת, שכמו כל אדם אחר, היא לא תרצה לדבר איתי בגלל שההתנהגות שלי הייתה לא נורמטיבית, כך שאני מנסה לא לפתח ציפיות.

בינתיים אני באמת מנסה להמשיך הלאה בחיים שלי ולשים מאחור את מה שאני מרגישה ואת התקווה שהקשר הזה יתחדש אבל זה פשוט לא עוזר. אני פשוט תקועה שם ויודעת שגם אם היא לא תענה לי ואני אדע שהקשר הזה הסתיים לחלוטין, היא עדיין תמשיך להיות חלק מהמחשבות שלי והדימיון שלי. עם הזמן מתגבשת בי ההבנה שאולי בראש שלי זה לעולם לא יסתיים ואני אצטרך לחיות עם תחושת הפיספוס ועם מה שהיה יכול לקרות אילולא הייתי בחרדה בזמן שהתכתבנו.

אני יודעת שאין לי יותר מידי מה לעשות כי אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור ואני גם לא יכולה לכעוס על עצמי כי זאת מי שהייתי אז וכן הייתי חרדתית, הייתי עם חרדה שלא טופלה ורק בשנים האחרונות התחלתי לטפל בעצמי.

אני כל כך רוצה להמשיך הלאה אבל אני פשוט לא מצליחה, זה גוזל ממני כל כך הרבה אנרגיות וכוחות והמחשבה שאולי מה שאני מרגישה זה חד צדדי מעוררת רחמים והיא בכלל בגיל של אמא שלי. זו סיטואציה כל כך מורכבת שאני כבר לא יודעת אם לתת לה מקום או לנסות להשכיח אותה בכוח כי לא משנה מה אני עושה אני עדיין זוכרת וחיה אותה כאילו היא התרחשה אתמול. אני במבוי סתום...

על עבר, דימיון ומציאות

 אני לא מבינה למה פתאום הן צצות לי במחשבה? הן שייכות לעבר, אם הן לא חלק מהווה שלי, אז מה הסיכוי שהן יהיו חלק מהעתיד שלי? לעולם לא העזתי לחשוב שאולי הן יכולות להיות חברות שלי ופתאום אני צריכה להתמודד עם המחשבה המכאיבה הזאת שאולי זה לא יקרה לעולם. אני מנסה לא לשקוע בעולם הפנטזיה שאני יוצרת לעצמי אבל לפעמים אני פשוט נשאבת לשם מבלי שאני בכלל רוצה.

למה אני מחבבת אותן כל כך? 2 נשים במקביל??? אני מרגישה כל כך חלשה. כל הזמן אני עסוקה במחשבות על מה יכול לקרות אם... מה אני אחשוב, מה אני אגיד, מה אני ארגיש ואני באמת חווה את הסיטואציה כאילו שהיא מתרחשת בזה הרגע. הרגשות שלי והעולם הדמיוני שאני נמצאת בו שואבים ממני כוחות מיותרים. 

יש לי את כמיהה הזאת לאדם שאני אוהבת שאוכל לשתף אותו בדברים אישים מחיי. כנראה ששנים של טיפול לא ממש עוזרות לי להתגבר על זה כי זה בדיוק מה שאני עושה מדברת על דברים אישיים שעוברים עלי ואני מספרת כמעט הכל . אז למה הצורך הזה עדיין קיים? הסיבה היחידה שאני יכולה להעלות על דעתי היא שבטיפול שלי פשוט אין אהבה. כלומר המטפלת שלי בסה"כ נחמדה ואין לי שום דבר רע לומר עליה אבל אני לא אוהבת אותה ולא משנה כמה היא תגיד שהיא אוהבת אותי. זה גם קצת לא הגיוני לחפש מטפלת שאצליח לאהוב כי זה לא עובד ככה.

אז מידי פעם כשאצטרך אני אכתוב כאן. פשוט כרגע אני לא מסוגלת להתמודד עם מה שאני מרגישה והכתיבה פשוט נותנת לכל הרגשות האלה מילים.

על הקשרים האישיים שלי

 

לפעמים יש לי שאלות שאני חושבת שאני יודעת מה התשובה עליהן ועל אחת מהשאלות אני רוצה לכתוב את הרשומה הזאת כי הכתיבה עוזרת לי לארגן את המחשבה ולהגיע לתובנות. השאלה ששאלתי את עצמי היא איך אני יכולה לשתף אנשים בדברים אם התשובות שלהם לא נכונות או לא מדוייקות. 

השאלה הזאת העסיקה אותי והתובנה שהגעתי אליה היא שאני רוצה ליצור קשר אישי עם חלק מהאנשים לא בגלל שאני רוצה לשכנע אותם בדיעות שלי או להיות צודקת בכל דבר אלא פשוט בגלל שאני אוהבת/ מחבבת אותם ואולי זה מה שחשוב יותר מהכל. אף פעם לא הייתי בעמדה שמשפיעה על מישהו חוץ מבמשפחה האישית שלי וגם שם זה לא משהו שהוא חד משמעי. אני מנסה לתת מקום גם לדיעות של בעלי ומנסה לעבוד על עצמי בהיבט הזה למרות שזה לא קל.

מודה שבפועל אני לא יודעת איך תהיה ההתנהלות באותם הקשרים כי כפי שכתבתי לפני כן אף פעם לא הייתי גם בקשרים אישיים כאלה (תלוי במי מדובר) וגם בעמדה שעלולה להשפיע על הצד השני או אולי להשפיע עלי כבר הרבה שנים. מה שאני כן יודעת זה שאני כן מרגישה משהו ואני לא רוצה לוותר על זה גם אם הדיעות מנוגדות וגם אם זה נראה שדברים לא מסתדרים, אני רוצה לנסות להתקרב בשביל לדעת. יש לי הרגשה שמבחינה רגשית אני יכולה להיות שם ולהיות כנה למרות שאולי זה יהיה קצת מביך אבל אני לא בטוחה שאני יודעת עם אנשים ספציפים איך לעשות את הצעד הראשון ע"מ שדברים יקרו.

למי שאני לא מכירה

לשאלה איך אני יכולה לאהוב או לחבב מישהי שאני בכלל לא מכירה אין ממש תשובה שמתקבלת על כולם. כי מדובר בתחושת בטן שאי אפשר להסביר. 

כשאני פוגשת מישהי שאני לא מכירה יש משהו בתחושת הבטן שגורם לי לאהוב את מה שאני רואה ולא מבחינת מראה אלא מבחינת מה שהיא משדרת ומקרינה החוצה ואולי גם אני אוהבת בה את כל הדברים שאין בי וזה בסדר מבחינתי. אני יודעת שבחיים יש אנשים מוצלחים יותר ומוצלחים פחות. בסה"כ אני מנסה להיות שלמה עם עצמי (לאור התקופה הקשה שעברתי) ויכול להיות מסקרן להכיר אותה דווקא בגלל שהיא לא כמוני. אני לא יודעת להסביר למה אבל אני חוששת לפגוע או להפגע ומרגישה שאני צריכה להיות זהירה במקום הזה. אין משהו ודאי ומוחלט ויכול להיות שהתחושות שלי מטעות אותי אבל זה מה שאני מרגישה. אני רק מקווה שהיא לא בסגנון של אמא שלי כי הסגנון הזה הספיק לי לכל החיים.

האמת שראיתי אותה לפני הרבה שנים במשך תקופה של שנה כך שאני לא חושבת שהיא זוכרת מי אני בכלל. פתאום בזמן כתיבת השורות האלה נזכרתי שרציתי לבוא לבקר אותה ואפילו קניתי לה משהו וכשהגעתי הייתה שם מישהי אחרת ובגלל שלא הייתי במיטבי הבאתי את המתנה שקניתי למישהי אחרת במקום לה. עד היום אני לא מבינה איך עשיתי דבר כזה. אבל אני לא רוצה את המתנה חזרה פשוט כי כבר נתתי אותה ואולי זה גרם להרגשה טובה למי שקיבלה אותה אז אני מעדיפה להשאיר את המתנה אצלה

בעקבות התקופה הקשה שהייתי בה שלחתי לה למייל דברים אישים על עצמי שלא תיכננתי לשתף. זה פשוט יצא ממני... ועכשיו כל הסודות שלי נמצאים אצלה. בשלב כלשהו רציתי להתנצל אבל היא מחקה את המייל שלה כך שגם את זה לא הצלחתי לעשות. אני יודעת שאני אמורה להמשיך הלאה אבל קצת תקועה על העניין הזה.

קשה לכתוב על מישהי שאני לא מכירה ורק על סמך תחושות בטן, אם אכיר אותה אולי יהיה לי יותר מה לכתוב

למי שאני אוהבת

יש לי פנטזיה שאני לא יודעת אם היא אמיתית או לא אך למרות זאת אני רוצה להעלות אותה על הכתב. אם יש סיכוי שהיא אמיתית אני רוצה להיות מסוגלת להביע אותה וגם אם היא תשאר בגדר פנטזיה לפחות זו תהיה האמת שלי:

יש מישהי שאני חושבת שאני אוהבת ולפעמים אני מרגישה שאני מחוברת אליה בנפש, כלומר שיש חיבור שהוא מעבר למילים, חיבור שלא ניתן להסביר אותו, שהיא יכולה להבין ולהכיל אותי מבלי לשפוט. אני לא יודעת למה החיבור הזה נוצר, זה פשוט קרה וקשה לי להתעלם ממנו ולהסתיר את הרגשות שלי כאילו אני לא מרגישה שום דבר כי אני מרגישה.

דווקא הייתי רוצה להגיד לה מה אני מרגישה וכמה התגעגעתי אבל זה מאוד מביך אותי ואפילו בזמן שאני כותבת את הרשומה הזאת אני מרגישה מובכת ולא בטוח שאצליח לומר בדיוק את מה שאני רוצה לומר. ע"מ שזה יקרה הקשר צריך להיות מבוסס על אמון ועל משהו אמיתי שמגיע מהלב. זה דבר שלוקח זמן, אי אפשר להאיץ או לדחוק בתהליך הזה. אני יודעת שאמון מחייב בין שאר הדברים גם להיות מסוגלת לומר את האמת ואני באמת מתכוונת לספר מה שעבר עלי ואולי לנסות בצורה מסויימת לגרום לה להבין שהיא באמת הייתה חסרה לי ולקוות שהיא תבין אותי.

אני מוכנה לעשות הרבה בשביל שהקשר הזה יצליח. מצד אחד אני צריכה להרגיש שהיא רוצה ומוכנה להיות שם בשבילי כי זה אמור להגיע מתוך רצון פנימי שלה ומצד שני לא הייתי רוצה להתחנן בשביל שהיא תיהיה שם איתי אבל אני יודעת שלא אצליח להבין בעצמי האם זה נגמר או שעדיּין יש לזה סיכוי. אף פעם לא הכרתי אדם כזה ואני רוצה לנסות להחזיר אותה לחיים שלי. אני עדיין לא יודעת איך אבל אני חייבת לנסות.