אני יכולה לכתוב אלפי רשומות על האדם שאני אוהבת ומעריכה, העניין הוא שהקשר שלנו התנתק לפני הרבה שנים בגלל תקופה קשה שעברתי ולצערי אני עדיין נמצאת שם מבחינה רגשית.
בגלל שמאוד התגעגעתי ניסיתי לשלוח לה מייל לפני חודש אבל אני יודעת שהיא תראה אותו רק בעוד כמה חודשים כי היא לא זמינה במייל כרגע. בנוסף, אני לוקחת בחשבון שיש סיכוי מאוד גדול שהיא תתעלם מהמייל ששלחתי כי היא הייתה עדה לחרדה שהייתי בה ולכל המיילים החרדתיים ששלחתי לה בעקבות כך ואני משערת, שכמו כל אדם אחר, היא לא תרצה לדבר איתי בגלל שההתנהגות שלי הייתה לא נורמטיבית, כך שאני מנסה לא לפתח ציפיות.
בינתיים אני באמת מנסה להמשיך הלאה בחיים שלי ולשים מאחור את מה שאני מרגישה ואת התקווה שהקשר הזה יתחדש אבל זה פשוט לא עוזר. אני פשוט תקועה שם ויודעת שגם אם היא לא תענה לי ואני אדע שהקשר הזה הסתיים לחלוטין, היא עדיין תמשיך להיות חלק מהמחשבות שלי והדימיון שלי. עם הזמן מתגבשת בי ההבנה שאולי בראש שלי זה לעולם לא יסתיים ואני אצטרך לחיות עם תחושת הפיספוס ועם מה שהיה יכול לקרות אילולא הייתי בחרדה בזמן שהתכתבנו.
אני יודעת שאין לי יותר מידי מה לעשות כי אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור ואני גם לא יכולה לכעוס על עצמי כי זאת מי שהייתי אז וכן הייתי חרדתית, הייתי עם חרדה שלא טופלה ורק בשנים האחרונות התחלתי לטפל בעצמי.
אני כל כך רוצה להמשיך הלאה אבל אני פשוט לא מצליחה, זה גוזל ממני כל כך הרבה אנרגיות וכוחות והמחשבה שאולי מה שאני מרגישה זה חד צדדי מעוררת רחמים והיא בכלל בגיל של אמא שלי. זו סיטואציה כל כך מורכבת שאני כבר לא יודעת אם לתת לה מקום או לנסות להשכיח אותה בכוח כי לא משנה מה אני עושה אני עדיין זוכרת וחיה אותה כאילו היא התרחשה אתמול. אני במבוי סתום...
