אני בהריון

 אחרי סבב שני של תרומת ביצית אני יכולה לבשר באופן רשמי שאני בהריון ונמצאת כבר בשבוע 12. זו בשורה מאוד משמחת אחרי שהשקענו כל כך הרבה זמן וכוחות פיזיים ונפשיים.

כדי לוודא שהכל מתקדם בכיוון הנכון עשיתי לפחות 3 בדיקות הריון ובינתיים אני ממשיכה לקחת את התמיכה כדי לשמור על ההריון. הייתי בפגישה אצל רופא הפוריות שבה הוא בדק את הדופק של העובר ומדד את האורך שלו. הפגישה הזאת הייתה הפגישה האחרונה שמסיימת את כל המסלול של טיפולי הפוריות. את הפגישה הבאה כבר עשינו אצל רופא הריון רגיל שגם עשה בדיקת אולטרסאונד ושלח אותנו לבדיקות ומעקבים רגילים שכל אשה בהריון צריכה לבצע. 

הייתי גם במעקב אצל אחות שנתנה לי הנחיות להמשך והמליצה על ויטמינים ותוספי תזונה

אני יודעת שאומרים שפעילות גופנית דווקא חשובה בהריון אבל למרות זאת החלטתי להפסיק את הפילאטיס כי חששתי שזה יגרום למאמץ מיותר על הבטן והחלטתי להקשיב לאינטואיציה שלי

הידיעה שנכנסנו למסלול ההריון השיגרתי משרה עלי שלווה במיוחד לאור כל מה שעברנו. למרות שבסה"כ אני באמת שמחה יש דברים שמטרידים אותי כמו למשל הדמיון של הילד אלי. בגלל שמדובר בתרומת ביצית אז הילד או הילדה שיוולדו לא יהיו דומים לי מבחינת מראה והדימיון יהיה כנראה שילוב של התורמת ובעלי. לפעמים זה קצת מעציב אותי כי יש לי ציפייה למראה מסויים וצבע שיער מסויים והמראה יהיה כנראה אחר אבל זאת אחת מההשלכות של תרומת ביצית וזה דבר שאני מנסה ללמוד לקבל אותו כי בסופו של דבר הילד שיוולד יהיה הילד שלי לא משנה איך הוא יראה. אני מוטרדת גם מכל הבדיקות שאני צריכה לעשות ומהתוצאות שאני מקווה יצאו תקינות אבל הדבר שהכי מטריד אותי ואני דיי מצטערת שנתקלתי בפרסומים כאלה זה שיש סיכוי מסויים להפלה. אני מודה שלא ממש העמקתי בזה ואני יודעת שזה יכול לקרות גם בהריון רגיל ולא בהכרח בתרומת ביצית אבל לאור כל התמיכה שאני לוקחת ובגלל התהליך השונה שעברתי זה נמצא במחשבה. אני מנסה לשמור על עצמי כמה שיותר ועושה הכל כדי שזה לא יקרה אבל בסופו של דבר יש דברים שלא תלויים בי. אני מנסה לא להתעסק בזה יותר מידי ומתמקדת בכאן ועכשיו ובמה שאני יכולה לקדם בתקווה שזה ישאר רק בגדר מחשבה מטרידה ולא מעבר 

תקועה בעבר

 אני יכולה לכתוב אלפי רשומות על האדם שאני אוהבת ומעריכה, העניין הוא שהקשר שלנו התנתק לפני הרבה שנים בגלל תקופה קשה שעברתי ולצערי אני עדיין נמצאת שם מבחינה רגשית. 

בגלל שמאוד התגעגעתי ניסיתי לשלוח לה מייל לפני חודש אבל אני יודעת שהיא תראה אותו רק בעוד כמה חודשים כי היא לא זמינה במייל כרגע. בנוסף, אני לוקחת בחשבון שיש סיכוי מאוד גדול שהיא תתעלם מהמייל ששלחתי כי היא הייתה עדה לחרדה שהייתי בה ולכל המיילים החרדתיים ששלחתי לה בעקבות כך ואני משערת, שכמו כל אדם אחר, היא לא תרצה לדבר איתי בגלל שההתנהגות שלי הייתה לא נורמטיבית, כך שאני מנסה לא לפתח ציפיות.

בינתיים אני באמת מנסה להמשיך הלאה בחיים שלי ולשים מאחור את מה שאני מרגישה ואת התקווה שהקשר הזה יתחדש אבל זה פשוט לא עוזר. אני פשוט תקועה שם ויודעת שגם אם היא לא תענה לי ואני אדע שהקשר הזה הסתיים לחלוטין, היא עדיין תמשיך להיות חלק מהמחשבות שלי והדימיון שלי. עם הזמן מתגבשת בי ההבנה שאולי בראש שלי זה לעולם לא יסתיים ואני אצטרך לחיות עם תחושת הפיספוס ועם מה שהיה יכול לקרות אילולא הייתי בחרדה בזמן שהתכתבנו.

אני יודעת שאין לי יותר מידי מה לעשות כי אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור ואני גם לא יכולה לכעוס על עצמי כי זאת מי שהייתי אז וכן הייתי חרדתית, הייתי עם חרדה שלא טופלה ורק בשנים האחרונות התחלתי לטפל בעצמי.

אני כל כך רוצה להמשיך הלאה אבל אני פשוט לא מצליחה, זה גוזל ממני כל כך הרבה אנרגיות וכוחות והמחשבה שאולי מה שאני מרגישה זה חד צדדי מעוררת רחמים והיא בכלל בגיל של אמא שלי. זו סיטואציה כל כך מורכבת שאני כבר לא יודעת אם לתת לה מקום או לנסות להשכיח אותה בכוח כי לא משנה מה אני עושה אני עדיין זוכרת וחיה אותה כאילו היא התרחשה אתמול. אני במבוי סתום...

על עבר, דימיון ומציאות

 אני לא מבינה למה פתאום הן צצות לי במחשבה? הן שייכות לעבר, אם הן לא חלק מהווה שלי, אז מה הסיכוי שהן יהיו חלק מהעתיד שלי? לעולם לא העזתי לחשוב שאולי הן יכולות להיות חברות שלי ופתאום אני צריכה להתמודד עם המחשבה המכאיבה הזאת שאולי זה לא יקרה לעולם. אני מנסה לא לשקוע בעולם הפנטזיה שאני יוצרת לעצמי אבל לפעמים אני פשוט נשאבת לשם מבלי שאני בכלל רוצה.

למה אני מחבבת אותן כל כך? 2 נשים במקביל??? אני מרגישה כל כך חלשה. כל הזמן אני עסוקה במחשבות על מה יכול לקרות אם... מה אני אחשוב, מה אני אגיד, מה אני ארגיש ואני באמת חווה את הסיטואציה כאילו שהיא מתרחשת בזה הרגע. הרגשות שלי והעולם הדמיוני שאני נמצאת בו שואבים ממני כוחות מיותרים. 

יש לי את כמיהה הזאת לאדם שאני אוהבת שאוכל לשתף אותו בדברים אישים מחיי. כנראה ששנים של טיפול לא ממש עוזרות לי להתגבר על זה כי זה בדיוק מה שאני עושה מדברת על דברים אישיים שעוברים עלי ואני מספרת כמעט הכל . אז למה הצורך הזה עדיין קיים? הסיבה היחידה שאני יכולה להעלות על דעתי היא שבטיפול שלי פשוט אין אהבה. כלומר המטפלת שלי בסה"כ נחמדה ואין לי שום דבר רע לומר עליה אבל אני לא אוהבת אותה ולא משנה כמה היא תגיד שהיא אוהבת אותי. זה גם קצת לא הגיוני לחפש מטפלת שאצליח לאהוב כי זה לא עובד ככה.

אז מידי פעם כשאצטרך אני אכתוב כאן. פשוט כרגע אני לא מסוגלת להתמודד עם מה שאני מרגישה והכתיבה פשוט נותנת לכל הרגשות האלה מילים.