לפעמים אני נזכרת בכל החברות שהיו לי ובסיבה שהקשר איתן התנתק ואני מתחרטת. אמנם לא כל הקשרים שהתנתקו הם באשמתי אבל כן בחלקם יש לי אשמה ואני מתחרטת שמיהרתי לשפוט, שלא הקשבתי, שלא הייתי שם בעת הצורך, שלא תמיד שמחתי בשמחת החברות שלי. בדיעבד אני חושבת שגם אם אני צודקת לפעמים עדיף להעביר דברים הלאה ולא להלחם על כל דבר. אם עכשיו הײתי בקשר איתן הייתי מתנהגת אחרת לגמרי כי הכי קל זה לנתק את הקשר כשיש משהו שלא מוצא חן בעיני או שדברים לא מתנהלים כמו שאני רוצה. הכי קל זה לקום וללכת.
אני מודה שהסיבה שבגללה נזכרתי בכל הקשרים האלה היא פשוט בגלל שאני מרגישה בדידות. אמנם אני נשואה עם ילדה ותינוק שהטיפול בו מעסיק אותי כמעט כל היום אבל עדיין לפעמים מתחשק לצאת להתאוורר או לצאת לכוס קפה עם מישהי ופשוט אין לי עם מי. הייתי מוכנה לסלוח על הכל ואולי גם לבקש סליחה אם פגעתי כי זה מה שהבדידות גורמת לי להרגיש. העקרונות שהיו חשובים לי בעבר כבר לא חשובים לי היום ואולי היום הייתי יותר מוותרת על דברים למען החברות והייתי חושבת פעמיים לפני שאני ממהרת לנתק קשרים.
המיומנויות החברתיות שלי כבר לא מה שהיו ועם השנים ובגלל חוסר התקשורת אני מרגישה שהשתתקתי, שפתאום אין לי מה לומר לעולם. אני יושבת ושותקת בכל מקום שאני נמצאת בו אפילו בארוחות משפחתיות פשוט כי באמת אין לי מה לומר. לפעמים נמאס לי להיות שקטה כל כך...
כיום אני נמצאת בקבוצות בפייסבוק של נשים שמחפשות להכיר חברה אבל אני לא ממש פעילה שם כי קשה לי לעשות את הצעד הראשון וגם עולים בי כל מיני חששות כמו איך אצליח להכיר מישהי כשאני כל כך שקטה ומה אעשה אם לא יהיה חיבור. החששות האלה לא קיימים במפגש עם חברות ותיקות אבל מאחר שכבר אין לי חברות כאלה אז אני נשארת רק עם הקבוצות בפייסבוק והלבטים שלי.
