בתרומת ביצית

לאחר שנתיים של טיפולי פוריות שלא הצליחו התחלנו תהליך של תרומת ביצית. בחרנו תורמת מחו"ל ובעלי עבר בדיקות כדי לוודא שהתורמת מתאימה לנו. חלפה בערך חצי שנה עד שקיבלנו את התוצאות של כל הבדיקות והתהליך יצא לדרך. הזרע נשלח לחו"ל הופרה והוחזרו לארץ עוברים. החברה שדרכה ביצענו את ההליך התחייבה ל-3 עוברים יום 5 ולשמחתנו קיבלנו יותר ממה שהובטח לנו.

את ההחזרה הראשונה עברתי בערך לפני חודש. מודה שהיו לי ציפיות גבוהות כי בקבוצות הפוריות שאני נמצאת בהן קראתי על הרבה נשים שהצליחו בניסיון הראשון אך למרות זאת ההחזרה לא הצליחה וזה היה קצת מאכזב. 

מצד אחד לא שקעתי באכזבה יותר מידי ומצד שני זה ערער לי את הביטחון לגבי ההמשך. אני יודעת שיש לנו עוד שלושה ניסיונות אבל קשה לי להיות אופטימית ואני לא באמת מאמינה שנצליח, התהליך הזה מאוד ארוך ומתיש וכל מה אני רוצה זה פשוט לסיים עם הכל. אני רוצה לחזור לחיים רגילים כי מאז שהתחלנו את הטיפולים החיים שלי עצרו מלכת וכל התוכניות העתידיות שלנו ללימודים ומעבר דירה מתעכבים. קשה לי להחזיק את האמונה לאורך זמן וגם הרצון שלי בילד נוסף מתחיל להתערער. פתאום אני לא יודעת עד כמה אני רוצה בזה במיוחד כשזה גוזל כל כך הרבה זמן וכוחות נפשיים.

אם כל העוברים לא ייקלטו קיימת אפשרות לבחור מחדש תורמת ולהתחיל שוב את כל התהליך אבל אני לא רוצה בזה. אני ממש חוששת להיות אמא מבוגרת מידי כך שהצבתי לעצמי גבול להמשיך עם הניסיונות רק עד גיל 45 ולאחר מכן להפסיק עם הכל גם אם לא נצליח.

כל הנושא הזה כל כך מורכב אצלי כי מעבר לכל המאמץ שאני עושה אני לא מצליחה להיות אול אין בתוך התהליך מבחינה רגשית ובאמת לרצות שזה יצליח. המטפלת שלי אומרת שגוף ונפש פועלים יחד ואם לא ארצה את זה מספיק זה לא יקרה. אבל אני לא מצליחה לרצות את זה באופן מוחלט, אני לא מצליחה להיות שם על מלא וזה קשה. 

יש ימים שאני בכלל לא רוצה להמשיך בתהליך הזה אבל אני לא יכולה לעזוב באמצע אחרי הדרך הארוכה שעשינו. אז אני באמת עושה הכל ויודעת שאסיים עד הסוף את כל הנסיונות שעוד נותרו לנו בתקווה שנצליח למרות כל מה שאני מרגישה. 

תקועה בעבר

 אני יכולה לכתוב אלפי רשומות על האדם שאני אוהבת ומעריכה, העניין הוא שהקשר שלנו התנתק לפני הרבה שנים בגלל תקופה קשה שעברתי ולצערי אני עדיין נמצאת שם מבחינה רגשית. 

בגלל שמאוד התגעגעתי ניסיתי לשלוח לה מייל לפני חודש אבל אני יודעת שהיא תראה אותו רק בעוד כמה חודשים כי היא לא זמינה במייל כרגע. בנוסף, אני לוקחת בחשבון שיש סיכוי מאוד גדול שהיא תתעלם מהמייל ששלחתי כי היא הייתה עדה לחרדה שהייתי בה ולכל המיילים החרדתיים ששלחתי לה בעקבות כך ואני משערת, שכמו כל אדם אחר, היא לא תרצה לדבר איתי בגלל שההתנהגות שלי הייתה לא נורמטיבית, כך שאני מנסה לא לפתח ציפיות.

בינתיים אני באמת מנסה להמשיך הלאה בחיים שלי ולשים מאחור את מה שאני מרגישה ואת התקווה שהקשר הזה יתחדש אבל זה פשוט לא עוזר. אני פשוט תקועה שם ויודעת שגם אם היא לא תענה לי ואני אדע שהקשר הזה הסתיים לחלוטין, היא עדיין תמשיך להיות חלק מהמחשבות שלי והדימיון שלי. עם הזמן מתגבשת בי ההבנה שאולי בראש שלי זה לעולם לא יסתיים ואני אצטרך לחיות עם תחושת הפיספוס ועם מה שהיה יכול לקרות אילולא הייתי בחרדה בזמן שהתכתבנו.

אני יודעת שאין לי יותר מידי מה לעשות כי אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור ואני גם לא יכולה לכעוס על עצמי כי זאת מי שהייתי אז וכן הייתי חרדתית, הייתי עם חרדה שלא טופלה ורק בשנים האחרונות התחלתי לטפל בעצמי.

אני כל כך רוצה להמשיך הלאה אבל אני פשוט לא מצליחה, זה גוזל ממני כל כך הרבה אנרגיות וכוחות והמחשבה שאולי מה שאני מרגישה זה חד צדדי מעוררת רחמים והיא בכלל בגיל של אמא שלי. זו סיטואציה כל כך מורכבת שאני כבר לא יודעת אם לתת לה מקום או לנסות להשכיח אותה בכוח כי לא משנה מה אני עושה אני עדיין זוכרת וחיה אותה כאילו היא התרחשה אתמול. אני במבוי סתום...