בדידות חברתית

לפעמים אני נזכרת בכל החברות שהיו לי ובסיבה שהקשר איתן התנתק ואני מתחרטת. אמנם לא כל הקשרים שהתנתקו הם באשמתי אבל כן בחלקם יש לי אשמה ואני מתחרטת שמיהרתי לשפוט, שלא הקשבתי, שלא הייתי שם בעת הצורך, שלא תמיד שמחתי בשמחת החברות שלי. בדיעבד אני חושבת שגם אם אני צודקת לפעמים עדיף להעביר דברים הלאה ולא להלחם על כל דבר. אם עכשיו הײתי בקשר איתן הייתי מתנהגת אחרת לגמרי כי הכי קל זה לנתק את הקשר כשיש משהו שלא מוצא חן בעיני או שדברים לא מתנהלים כמו שאני רוצה. הכי קל זה לקום וללכת.

 אני מודה שהסיבה שבגללה נזכרתי בכל הקשרים האלה היא פשוט בגלל שאני מרגישה בדידות. אמנם אני נשואה עם ילדה ותינוק שהטיפול בו מעסיק אותי כמעט כל היום אבל עדיין לפעמים מתחשק לצאת להתאוורר או לצאת לכוס קפה עם מישהי ופשוט אין לי עם מי. הייתי מוכנה לסלוח על הכל ואולי גם לבקש סליחה אם פגעתי כי זה מה  שהבדידות גורמת לי להרגיש. העקרונות שהיו חשובים לי בעבר כבר לא חשובים לי היום ואולי היום הייתי יותר מוותרת על דברים למען החברות והייתי חושבת פעמיים לפני שאני ממהרת לנתק קשרים.

המיומנויות החברתיות שלי כבר לא מה שהיו ועם השנים ובגלל חוסר התקשורת אני מרגישה שהשתתקתי, שפתאום אין לי מה לומר לעולם. אני יושבת ושותקת בכל מקום שאני נמצאת בו אפילו בארוחות משפחתיות פשוט כי באמת אין לי מה לומר. לפעמים נמאס לי להיות שקטה כל כך...

כיום אני נמצאת בקבוצות בפייסבוק של נשים שמחפשות להכיר חברה אבל אני לא ממש פעילה שם  כי קשה לי לעשות את הצעד הראשון וגם עולים בי כל מיני חששות כמו איך אצליח להכיר מישהי כשאני כל כך שקטה ומה אעשה אם לא יהיה חיבור. החששות האלה לא קיימים במפגש עם חברות ותיקות אבל מאחר שכבר אין לי חברות כאלה אז אני נשארת רק עם הקבוצות בפייסבוק והלבטים שלי.

חזרתי הביתה

 בדר"כ כשחוזרים הביתה מניתוח קיסרי רוצים להמשיך את המנוחה בבית אבל זה קשה למצוא זמן לנוח בתוך השיגרה כי הכל נופל על הבעל. 

למזלי הייתה לי עזרה מאמא שלי שהכינה לנו אוכל לשבוע כך שלפחות המטלות של הבישול ירדו מאיתנו. את הכביסות לקחנו למכבסה, לבעלי נשאר לעשות כלים אחרי האוכל ולי לארגן את הבית ולדאוג לכביסות של התינוק. השבוע הזה חלף במהירות ועדיין יש לפני זמן החלמה ארוך. יש לי בצקות ברגליים, הגודש בחזה עדיין לא עבר והחתך עדיין כואב. בינתיים ממשיכה לקחת משככי כאבים אבל מרגישה יותר טוב מיום ליום 

התינוק ממש חמוד ומאתגר מבחינת שעות השינה שלו. הוא ישן כל היום ובערב לקראת 19:00 מתעורר ויכול להחזיק אותי ערה לפחות עד 01:00 בלילה. בשעות האלה הוא לא נרדם במיטה אלא רק על הידיים כשמחזיקים אותו מספיק זמן, זה דורש הרבה סבלנות שאני מנסה לסגל לעצמי. מודה שזה החלק היותר קשה מבחינתי כי אני לא ממש יודעת מה לעשות כשהוא בוכה וזה מתסכל אותי, גם הבכי וגם שאני לא יודעת מה לעשות. עם הבת הגדולה זה היה אחרת לגמרי. בנוסף, כשחסרות לי שעות שינה אני מתעוררת למחרת עם מיגרנה. ביום שבת האחרון הצלחתי להשלים קצת שעות שינה והתעוררתי ב-11:00 בבוקר אבל במהלך השבוע קצת יותר קשה לי לעשות זאת.

מעבר לשעות השינה, בגלל שהתינוק קטן מידי אני עדיין לא יוצאת איתו החוצה כך שכל שעות היום אני בבית. בימי שבת ההורים שלי מגיעים לשמור עליו ומאפשרים לי לבעלי ולי לצאת להתאוורר, ברגע שהוא יהיה בן חודש אוכל לצאת לטייל איתו בחוץ. 

אז בינתיים אני מנסה לעשות מה שאני יכולה ומקווה שהתקופה הזאת של חוסר השינה תעבור מהר 

אחרי הלידה

 אז ילדתי בניתוח קיסרי ועכשיו אני נמצאת בבית חולים חולים במחלקת יולדות. הניתוח עבר יחסית בקלות כי קיבלתי הרדמה חלקית ולא הרגשתי כשהרופא ניתח אותי. הכאב התחיל כשכבר עברתי למחלקה וההשפעה של ההרדמה פגה. כרגע אני חשה בכאב בכל תנועה שלי כשאני קמה מהמיטה, כשאני מתיישבת, כשאני הולכת ואפילו כשאני סתם שוכבת. אני ממש צריכה לתכנן את התנועות שלי כי כל מה שאני עושה כרוך בסבל ומאמץ. אני לוקחת משככי כאבים כל כמה שעות ומתנחמת בכך שככל שאני הולכת יותר וככל שהזמן עובר כך הכאב יפחת ואני אחזור לתפקוד מלא מהר יותר. ההורים שלי ובעלי נמצאים איתי רוב שעות היום ועוזרים לי לקום ולהתנייד ממקום למקום אבל אני מנסה להיות עצמאית ולעשות את זה לבד כדי לתרגל ולהתרגל.

הבן שלי שנולד הוא הדבר הכי מתוק שקיים. הפנים שלו יפות ומשורטטות ממש כמו בציור. מודה שכבר שכחתי איך מרגישים כשיש תינוק חדש במשפחה. לצערי אני לא יכולה להוציא אותו ממחלקת התינוקות ולקחת אותו איתי למחלקת יולדות ואפילו לא להפגיש אותו עם הבת שלי הגדולה כי צריך לגמול אותו מההשפעה של הטיפול התרופתי שלקחתי לפני ההריון. כך שחוץ מלהאכיל אותו בתוך מחלקת התינוקות אני לא יכולה לעשות איתו כמעט שום דבר. כנראה שרק בבית אוכל ממש להרגיש אותו.

עוד יומיים אני מתכננת לעלות למלונית שנמצאת בתוך בית החולים, עדיין לא בטוחה איך אני אעשה את זה עם כל הכאבים, פשוט מתחשק לי תנאים קצת יותר טובים עם טלויזיה, שירותים ומקלחת משלי. אולי גם אמא שלי תצטרף אלי למלונית אז בטוח שיהיה נחמד.

נראה לי שייקח זמן עד שאחזור לעצמי אז בינתיים אני מתאוששת ואוגרת כוחות

חודש תשיעי להריון

 אני בהריון מתחילה חודש תשיעי. יצאתי כבר מזמן לחופשת לידה כי הרגשתי שאני לא יכולה להמשיך בעבודה המונוטונית שעבדתי בה עד היום ולא מתחרטת על כך . 

 עברתי כבר את רוב הבדיקות שעושים בהריון ולשמחתי הן יצאו תקינות בבדיקת אולטרסאונד שעשיתי גיליתי שיש לי בן. אני מודה שבהתחלה לא שמחתי כל כך ואפשר לומר שאפילו הייתי עצובה כי רציתי בת אבל עם הזמן התרגלתי לרעיון והתחלתי לחשוב על כל הדברים שמתאימים לבנים שאצטרך לקנות. התחלתי לעשות סדר בכל המשחקים של הבת שלי שנשארו מאז שהיא הייתה תינוקת ולמיין מה יכול להתאים לתינוק או לשלב מאוחר יותר כשייגדל ומה אפשר כבר לתרום.

במסגרת הבדיקות שעשיתי נבדקתי גם לסוכרת וגילו שיש לי סוכרת הריון ושאני צריכה לשמור על תזונה. כל יום אני בודקת את רמות הסוכר בדם 4 פעמים ביום: פעם אחת בצום ושלוש פעמים שעה אחרי ארוחה ורושמת את התוצאות. לצערי אני לא יכולה לאכול מה שאני רוצה, אסור לי לאכול מאכלים שמכילים סוכר או פחמימות וחײבת כל הזמן להיות תחת שמירה קפדנית. אני נמצאת גם במעקב של רופא הריון בסיכון שכל שבועיים בודק את התוצאות ולוקחת כדורים פעמיים ביום כדי שהערכים של הסוכר לא יעלו. זה קשה לחיות במשטר כזה שכל מאכל שאני מכניסה לפה צריך להיות מדוד וספור. לפחות מותר לי לאכול גלידה שהיא מופחתת קלוריות וסוכר כך שאני מוצאת גם מאכלים שאפשר להתנחם בהם. אחרי הלידה אצטרך לעשות שוב בדיקת סוכר כדי לבדוק שאין לי סוכרת. כי סוכרת ההריון יכולה להשאר ולהוביל לסוכרת רגילה וזה קצת מפחיד אותי. מקווה מאוד שזה לא ייקרה 

אני מתוכננת ללדת ב-9/10 קבעתי מראש לידה בניתוח קיסרי כי הלידה של הבת שלי זכורה לי כאירוע טראומטי שבמהלכו הייתי 3 ימים בחדר לידה בסוף ילדתי בניתוח קיסרי כי היא לא ירדה בתעלת לידה אז הפעם החלטתי להמנע מכל האירועים הלא מתוכננים וללדת ישר בקיסרי, אומנם ההחלמה היא לא קלה אבל אני מעדיפה לעבור את ההחלמה מאשר לסבול את הכאב של הלידה הרגילה וההמתנה שכרוכה בכך.

את הפוסט הבא כנראה שאכתוב אחרי הלידה. אז נפרדת לבינתיים מהכתיבה ומקווה שאחזור בקרוב.

הפרעה סכיזואפקטיבית

 השבוע הייתי אצל הפסיכיאטרית שלי. אני נמצאת אצלה בערך שנה אחרי הפסקה שעשיתי כי חשבתי שאני יכולה להסתדר בלי טיפול תרופתי ולא לקחת כדורים בהריון. ההפסקה הזאת התבררה כטעות כי אחרי תקופה מסויימת חזרו לי כל מיני תסמינים שהיו בעבר ובעוצמה גדולה יותר וזה אילץ אותי לחזור שוב לטיפול התרופתי והפעם עם ההבנה שאני כבר לא יכולה להפסיק על דעת עצמי.

בפגישה שהייתי אצלה היא איבחנה אותי עם הפרעה סכיזואפקטיבית זו הפרעה עם תסמינים של סכיזופרניה ושינויים במצבי רוח. אני לוקחת שני סוגים של כדורים אחד שמונע קישורים לא הגיונים ואחד שמייצב את המצב הרוח. 

כשחזרתי אל הפסיכיאטרית לפני שנה ממש שמעתי קולות של אנשים שמדברים אלי ומצב הרוח שלי היה מאוד ירוד. חוויתי גם מצב של נתק שהיה מלחיץ מאוד שבמהלכו ישבתי מול אמא שלי והיא דיברה איתי ולא הצלחתי לענות לה, הבנתי כל מה שאמרה אבל לא יכולתי לדבר. הטיפול התרופתי עזר לי להתגבר על כל מה שעברתי והאבחנה גרמה לי להבין למה לפעמים אני כל כך מדוכאת ולא מתחשק לי לעשות שום דבר. 

לפעמים אני נזכרת בעבר שלי אפילו בתור סטודנטית ואני זוכרת שהיו לי חרדות ואחת המרצות שלימדו אותי המליצה לי על טיפול תרופתי אבל חששתי מזה וכל עוד הצלחתי לתפקד לא חשבתי שזה כזה נורא. יכול להיות שאם הייתי מתחילה לטפל בזה בזמן היום כבר לא הייתי זקוקה לטיפול התרופתי. 

יש לי הפרעה נפשית ואני צריכה ללמוד לקבל את המצב הזה כחלק ממני. הפסיכיאטרית שלי אמרה שהכי חשוב שארגיש טוב וגם בעיני זה באמת הכי חשוב. 

היום לא הגעתי לעבודה

 היום לא הגעתי לעבודה כי לא התחשק לי. לפעמים קורה שלא בא לי ללכת לעבודה. למרות שזה נראה מאוד קל לקום בבוקר ולהחליט שלא הולכים לי זה דווקא היה קשה. לא יודעת למה אבל היה לי קשה להחליט שהיום אני לא עובדת. זה מלווה אצלי בהרבה רגשות אשם ורגשות שליליים כשבעצם אני אמורה להרגיש שלמה עם ההחלטה שלי. אני לא יודעת למה אני מרגישה ככה. אולי המחשבה שאני לא עושה כלום גורמת לי להרגיש רע. המחשבה שהחלטתי פתאום להרים ידיים ולרגע להפסיק להלחם במירוץ הזה של החיים. ההפסקה הזאת גורמת לי להרגיש שכל הזמן אני מחזיקה את עצמי כדי לא ליפול. מחזיקה את עצמי בעבודה, מחזיקה את עצמי במטלות של הבית, מחזיקה את עצמי מבחינה רגשית כדי לא להשבר כשבעצם בא לי לשחרר מהכל, ולתת להכל להתרסק מבלי שיהיה לי איכפת. האמת שאני לא רוצה להרוס הכל פשוט רוצה שיהיה עלי פחות עומס. שאני אוכל לקחת לעצמי את היום האחד הזה מידי פעם בלי להרגיש רע.

כנראה שאני מרגישה ככה בגלל שלקחתי את היום הזה בלי אישור וזו הסיבה שיש לי רגשות אשם. נראה לי שאני היחידה שמרגישה רע עם עצמי בגלל זה. הרבה אנשים אצלנו בעבודה קמים בבוקר ומודיעים שהם לא מגיעים ואולי פעם אחת או פעם בכמה זמן גם לי מגיע לא להגיע. יצא לי לעקוב אחרי מישהי שלפחות כל שבוע וחצי מודיעה שהיא לא מגיעה לעבודה ואני פשוט מקנאה בה. אני יודעת שזה לא אחראי ואולי אני צריכה שתיהיה לי מחוייבות כלפי מקום העבודה שלי אבל לפעמים פשוט לא בא לי ואני מקווה שזה בסדר להרגיש ככה.

האמת שכל כך נמאס לי ממקום העבודה שלי שאולי זה מסביר את הרצון שלי להיעדר סתם כך. למרות שאני מרגישה רע עם עצמי, אני יודעת שאעשה זאת שוב כמו כולם ואולי דווקא בגלל שאני לקראת חופשת לידה וכבר מרגישה את הסוף מתחשק לי לצאת ליותר חופשות, אולי בפעם הבאה אשתדל לבקש מראש יום חופש כדי שארגיש יותר טוב עם עצמי.  

אוסף של מטלות

 לפעמים אני לא בטוחה האם אני רוצה את ההריון הזה או לא אבל אני חושבת שאולי ההריון זה רק טריגר שמציף את הרגשות השלילים כשבעצם יש משהו גדול יותר שמפריע לי, שאני לא יודעת לשים עליו את אצבע או להגדיר אותו. הכל קשה לי בחיים שום דבר לא בא לי בקלות אני רואה את החיים כאוסף של קשיים ומטלות. המטפלת שלי אמרה שאני לא מצליחה לשמוח בהריון כי אני כל הזמן עסוקה בקשיים שעלולים להיות לי בעתיד והיא צודקת. אני כל זמן חושבת קדימה על מה שעלול לקרות ולא נהנית מכאן ועכשיו. אני רואה את החיים כרצף של מטלות וההריון הוא כמו מטלה נוספת שהטלתי על עצמי. 

האמת שאני חוששת להוסיף לעצמי עוד מטלות כי עם המטלות מגיעות הדאגות. הרצון הזה, לא להוסיף לעצמי עוד מטלות מצד אחד מאוד נוח ומקל עלי ומצד שני גורם לי להרגיש שבעצם סיימתי את החיים ושמעכשיו ועד הסוף, החיים שלי יראו אותו הדבר.

לפעמים אני מרגישה שאני לא רוצה לשנות שום דבר בחיים שלי, לא להוסיף ולא לגרוע, פשוט לחיות עד הסוף מבלי להזדקק לשום דבר אבל אני לא מצליחה. יש דברים שאני לא מרוצה מהם בחיים שלי ואין לי מושג איך לשנות אותם כשהדבר העיקרי שאני לא יודעת איך לשנות אותו זה העבודה שלי. מעבר לזה שאין לי מקצוע ואני לא יודעת מה אני רוצה ללמוד. אני גם לא יודעת איך למצוא עבודה שאני אהיה מרוצה ממנה ולא אחזור לאותו סגנון עבודה של שירות לקוחות שאני עובדת בו מגיל 25. אמנם יש לי לפחות שנה או יותר עד שאצטרך לחפש עבודה מחדש אבל כבר עכשיו אני מוטרדת מהרגע הזה ומהפחד שאחזור לאותו הדבר כי לא אמצא משהו אחר.

אני יודעת שהפוסטים האחרונים שלי מדכאים. פשוט מאז הפכתי להיות אמא כל החיים שלי סובבים סביב בית, ילדים, משפחה ועבודה והכל כל כך שיגרתי ומשעמם, כך שהבלוג שלי עוסק יותר במה שאני מרגישה ופחות בדברים שעשיתי או חוויתי. פעם כשהייתי סטודנטית היה לי הרבה על מה לכתוב ואני מתגעגעת לזה שהחיים שלי היו יותר מלאים ומרגשים ממה שהם עכשיו. 

קבלת החלטות

  כל הנושא של קבלת החלטות היה הדבר שהכי התקשיתי בו בחיי. תמיד שהייתי צריכה לקבל החלטה הייתי מתייעצת עם כולם ובסוף מקשיבה למישהו שנותן לי את העיצה הכי טובה. גם בנושאים משמעותיים לי כמו לימודים לא ידעתי מה אני רוצה לעשות בחיים והתייעצתי עם ההורים שהציעו לי ללמוד חינוך וכיום אני בכלל לא בתחום. תמיד כשאני ניגשת לקבל החלטה כבר יש לי בראש שני צדדים צד חיובי וצד שלילי ואני לא מצליחה להכריע ביניהם. וגם כשאני כבר מחליטה משהו אז הצד המנוגד מעלה בי חששות שגורמות לי להתחרט על כל החלטה שאני מקבלת ואני כבר לא בטוחה האם מה שהחלטתי זה הדבר הנכון עבורי. הרבה יותר קל לי להשאר במצב שאני לא מחליטה דבר או שמחליטים עלי ולרוב אני מסכימה לכל דבר שמייעצים לי כי לא תמיד יש לי דיעה.

כל הכאב בחיי סובב סביב קבלת החלטות והיכולת להיות אקטיבית ולהוציא לפועל מה שאני מתכננת. במשך הרבה שנים הייתי חווה תחושות קשות של כישלון, חוסר משמעות בחיים, פסיביות ואפילו רגעים שאני לא רוצה לחיות. הייתי מרגישה פחד משתק רק מהמחשבה על משימה עתידית שאני צריכה לבצע וחוסר מוטיבציה. הרגשתי שאני ממש לא רוצה לבצע את המשימה הזאת גם אם מדובר במשימה פשוטה. אף פעם לא הבנתי למה אני מרגישה כך. זה היה מין דפוס שחזר על עצמו, התחושות האלה פשוט השתלטו עלי וגרמו לי לצמצם את עצמי כמה יותר. לפעמים אני עדיין חווה את הרגשות הפסיביים האלה אבל הפכתי להיות יותר מודעת למה שאני מרגישה והבנתי שהרגשות השליליים האלה רק מורידים אותי. 

משיחה עם המטפלת שלי הבנתי שאני חושבת יותר מידי קדימה ואם לא מדובר במשימה שאני צריכה לבצע כרגע אז לא רלוונטי לחשוב עליה עכשיו. לאחרונה אני מנסה ליישם את הגישה הזאת על עצמי אבל עדיין קצת קשה לי לא להשאב למחשבות שליליות על העתיד, לפעמים רק אחרי שאני שוקעת ומאבדת את עצמי במחשבות אני מבינה שהן בכלל לא רלוונטיות לעכשיו. יש לי דאגות שווא שגוזלות ממני אנרגיה, מקווה שאוכל להיות אופטימית יותר עם הזמן

חוסר ביטחון

 לפעמים אני חושבת איך הגעתי למצב שאני תקועה 5 שנים במקום עבודה שאני לא אוהבת. אז מצד אחד מקום העבודה הזה הוא זמני ואני יכולה לעזוב ברגע שזה יסתדר לי עם התוכניות ומצד שני שהוא הצד המורכב יותר יש משהו מאוד נוח להשאר במקום שמכירים והמחשבה שאני אצטרך לעזוב ולהתחיל משהו חדש מפחידה אותי. אני מתכננת להתחיל לימודי קונדיטוריה ובהמשך אולי לעבוד בתחום ותמיד קייים בי החשש שלא אצליח בלימודים או בעבודה ולפעמים זה גורם לי לרצות לוותר על השאיפות שלי. אני מאוד חסרת ביטחון בכל מה שקשור למימוש עצמי, אין לי אמונה בעצמי וביכולות שלי וזה לא משנה כמה ינסו לחזק אותי, בסופו של דבר אני מרגישה שאני לא מסוגלת. כנראה זוהי הסיבה שהתחום המקצועי שלי לא מפותח ומגיל 24 אני עובדת בשירות לקוחות. הגעתי למצב שאני מקנאת בכל אנשי המקצוע שאני פוגשת בין אם זאת בצלמת שעשתה בוק לבת שלי ונראית שמחה או בכל הקונדיטוריות שאני עוקבת אחריהן ומעלות סירטונים בטיקטוק כמה שהן מאושרות במקצוע שלהן. אני מקנאת בכל מי שהצליח לממש את עצמו ולהתקדם בחיים.

אין בי את הדרייב הפנימי שגורם לכולם לרצות להצליח ולעשות הכל בשביל זה. גם אם יש דבר שאני מאוד רוצה אז בהתחלה באמת יש התלהבות ורצון לעשות דברים אבל עם הזמן ההתלהבות נעלמת וההרגשה נשארת שטוחה וחסרת חיים ואז אני כבר לא בטוחה האם אני עדיין מעוניינת בזה כפי שהייתי בעבר. המטפלת שלי אמרה שהיא לא תיתן לי לוותר על החלומות שלי ואני יודעת שהיא צודקת אבל אני כבר לא בטוחה האם הקונדיטוריה היא עבודת החלומות שלי. 

חלפו יותר מ-10 שנים מהפעם האחרונה שלמדתי אבל הרגע שעזבתי את לימודי התואר השני במהלך השנה עדיין חקוק בזכרוני וכנראה שגם משם אני שואבת את חוסר הביטחון שלי. 

אין לי אומץ לומר לאף אחד שכך אני מרגישה במשך שנים. אמרו לי שאני מתבזבזת בשירות לקוחות ובאותו רגע חשבתי לעצמי מה יש לבזבז? אין בי שום דבר שיכול להיות משהו אחר. אני רוצה לעשות משהו שאני אוהבת אבל שום דבר לא מצליח להלהיב אותי

לימודי הקונדטוריה היו רעיון שצמח ממני ופתאום עכשיו אני כבר לא בטוחה האם זה מה אני רוצה. אני לא יודעת איך להמשיך ללבות את ההתלהבות הפנימית שבערה בי. 

אני בהריון

 אחרי סבב שני של תרומת ביצית אני יכולה לבשר באופן רשמי שאני בהריון ונמצאת כבר בשבוע 12. זו בשורה מאוד משמחת אחרי שהשקענו כל כך הרבה זמן וכוחות פיזיים ונפשיים.

כדי לוודא שהכל מתקדם בכיוון הנכון עשיתי לפחות 3 בדיקות הריון ובינתיים אני ממשיכה לקחת את התמיכה כדי לשמור על ההריון. הייתי בפגישה אצל רופא הפוריות שבה הוא בדק את הדופק של העובר ומדד את האורך שלו. הפגישה הזאת הייתה הפגישה האחרונה שמסיימת את כל המסלול של טיפולי הפוריות. את הפגישה הבאה כבר עשינו אצל רופא הריון רגיל שגם עשה בדיקת אולטרסאונד ושלח אותנו לבדיקות ומעקבים רגילים שכל אשה בהריון צריכה לבצע. 

הייתי גם במעקב אצל אחות שנתנה לי הנחיות להמשך והמליצה על ויטמינים ותוספי תזונה

אני יודעת שאומרים שפעילות גופנית דווקא חשובה בהריון אבל למרות זאת החלטתי להפסיק את הפילאטיס כי חששתי שזה יגרום למאמץ מיותר על הבטן והחלטתי להקשיב לאינטואיציה שלי

הידיעה שנכנסנו למסלול ההריון השיגרתי משרה עלי שלווה במיוחד לאור כל מה שעברנו. למרות שבסה"כ אני באמת שמחה יש דברים שמטרידים אותי כמו למשל הדמיון של הילד אלי. בגלל שמדובר בתרומת ביצית אז הילד או הילדה שיוולדו לא יהיו דומים לי מבחינת מראה והדימיון יהיה כנראה שילוב של התורמת ובעלי. לפעמים זה קצת מעציב אותי כי יש לי ציפייה למראה מסויים וצבע שיער מסויים והמראה יהיה כנראה אחר אבל זאת אחת מההשלכות של תרומת ביצית וזה דבר שאני מנסה ללמוד לקבל אותו כי בסופו של דבר הילד שיוולד יהיה הילד שלי לא משנה איך הוא יראה. אני מוטרדת גם מכל הבדיקות שאני צריכה לעשות ומהתוצאות שאני מקווה יצאו תקינות אבל הדבר שהכי מטריד אותי ואני דיי מצטערת שנתקלתי בפרסומים כאלה זה שיש סיכוי מסויים להפלה. אני מודה שלא ממש העמקתי בזה ואני יודעת שזה יכול לקרות גם בהריון רגיל ולא בהכרח בתרומת ביצית אבל לאור כל התמיכה שאני לוקחת ובגלל התהליך השונה שעברתי זה נמצא במחשבה. אני מנסה לשמור על עצמי כמה שיותר ועושה הכל כדי שזה לא יקרה אבל בסופו של דבר יש דברים שלא תלויים בי. אני מנסה לא להתעסק בזה יותר מידי ומתמקדת בכאן ועכשיו ובמה שאני יכולה לקדם בתקווה שזה ישאר רק בגדר מחשבה מטרידה ולא מעבר 

קשר מהעבר

כבר הרבה זמן שאני תקועה על קשר שהיה לי בעבר (שכבר כתבתי עליו כמה רשומות). מוצאת את עצמי חוזרת אליו במחשבות ושוקעת בהן. הייתי בקשר ידידותי עם מישהי מבוגרת ממני וחלפו 10 שנים מאז שהקשר הזה הסתיים ועדיין הוא מעסיק אותי מידי יום. אני קמה בבוקר והולכת לישון עם מחשבות עליו. 

אמנם לא אובחנתי אבל אני יודעת שיש לי מחשבות אובססיביות כי אחרת אין דרך להסביר מה שעובר עלי. אני מתנהלת בחיים עם תחושה של ממש כאב פיזי בלב וזה גורם לי להרגשה שהחיים שלי מתבזבזים כי במקום לחיות בכאן ועכשיו אני חייה בעבר וזה שואב ממני המון אנרגיה. חשבתי שאולי ע"מ להתגבר על זה אני צריכה לעשות איתה סוג של קלוזר ובאמת ניסיתי לשלוח לה הודעה לפני כמה חודשים והיא לא מתייחסת. אני מנסה לשמור קצת על הכבוד העצמי שלי ולא לשלוח הודעה נוספת וזה כל כך קשה. מאחר שאני מחבבת אותה מאוד אין לי בעיה לוותר על הכבוד הזה ולהוריד מעצמי כמה שאצטרך. אף פעם לא היה כבוד לעצמי כשמדובר בעניינים של הלב. אבל עדיין אני נלחמת בזה.

אני לא מדברת על זה עם אף אחד כי אני מתביישת, רק באופן אנונימי ועל הכתב אני מצליחה להסביר את זה בצורה הנכונה ובעומקים הנכונים כך שגם העזרה שאני יכולה לקבל היא דיי מוגבלת. אני משתפת את הנושא הזה הרבה באינטרנט באנונימיות כמובן ומקבלת רעיונות שאולי יכולים לעזור לי. מישהי הגיבה על פוסט שפרסמתי בפייסבוק וכתבה לי: "מה שנשאר מאותו הקשר זה לא אדם עצמו אלא החום, האינטימיות הנפשית, התחושה שמבינים אותך עד הסוף, התחושה שאת לא צריכה להסביר את עצמך וזה מה שאת מחפשת". התגובה שלה גרמה לי להבין שבעצם אני צריכה לעשות ניתוק בין אדם לבין הרגשות שלי . שיש לי צורך מסויים שהשלכתי עליה ובאותה מידה זה יכל להיות כלפי כל אדם אחר. 

אני מגיעה עם עצמי לכל מיני תובנות שעוזרות לי להתגבר על מה שאני מרגישה. אז בינתיים אני מנסה ליישם את הניתוק בינה לבין מה שאני מרגישה ומנסה להבין מה הצורך שלי בתקווה שזה יעזור לי להתקדם הלאה בחיים ולהשאיר את הקשר הזה מאחור

בתרומת ביצית

לאחר שנתיים של טיפולי פוריות שלא הצליחו התחלנו תהליך של תרומת ביצית. בחרנו תורמת מחו"ל ובעלי עבר בדיקות כדי לוודא שהתורמת מתאימה לנו. חלפה בערך חצי שנה עד שקיבלנו את התוצאות של כל הבדיקות והתהליך יצא לדרך. הזרע נשלח לחו"ל הופרה והוחזרו לארץ עוברים. החברה שדרכה ביצענו את ההליך התחייבה ל-3 עוברים יום 5 ולשמחתנו קיבלנו יותר ממה שהובטח לנו.

את ההחזרה הראשונה עברתי בערך לפני חודש. מודה שהיו לי ציפיות גבוהות כי בקבוצות הפוריות שאני נמצאת בהן קראתי על הרבה נשים שהצליחו בניסיון הראשון אך למרות זאת ההחזרה לא הצליחה וזה היה קצת מאכזב. 

מצד אחד לא שקעתי באכזבה יותר מידי ומצד שני זה ערער לי את הביטחון לגבי ההמשך. אני יודעת שיש לנו עוד שלושה ניסיונות אבל קשה לי להיות אופטימית ואני לא באמת מאמינה שנצליח, התהליך הזה מאוד ארוך ומתיש וכל מה אני רוצה זה פשוט לסיים עם הכל. אני רוצה לחזור לחיים רגילים כי מאז שהתחלנו את הטיפולים החיים שלי עצרו מלכת וכל התוכניות העתידיות שלנו ללימודים ומעבר דירה מתעכבים. קשה לי להחזיק את האמונה לאורך זמן וגם הרצון שלי בילד נוסף מתחיל להתערער. פתאום אני לא יודעת עד כמה אני רוצה בזה במיוחד כשזה גוזל כל כך הרבה זמן וכוחות נפשיים.

אם כל העוברים לא ייקלטו קיימת אפשרות לבחור מחדש תורמת ולהתחיל שוב את כל התהליך אבל אני לא רוצה בזה. אני ממש חוששת להיות אמא מבוגרת מידי כך שהצבתי לעצמי גבול להמשיך עם הניסיונות רק עד גיל 45 ולאחר מכן להפסיק עם הכל גם אם לא נצליח.

כל הנושא הזה כל כך מורכב אצלי כי מעבר לכל המאמץ שאני עושה אני לא מצליחה להיות אול אין בתוך התהליך מבחינה רגשית ובאמת לרצות שזה יצליח. המטפלת שלי אומרת שגוף ונפש פועלים יחד ואם לא ארצה את זה מספיק זה לא יקרה. אבל אני לא מצליחה לרצות את זה באופן מוחלט, אני לא מצליחה להיות שם על מלא וזה קשה. 

יש ימים שאני בכלל לא רוצה להמשיך בתהליך הזה אבל אני לא יכולה לעזוב באמצע אחרי הדרך הארוכה שעשינו. אז אני באמת עושה הכל ויודעת שאסיים עד הסוף את כל הנסיונות שעוד נותרו לנו בתקווה שנצליח למרות כל מה שאני מרגישה. 

בעבודה

 אני עובדת במוקד עוד מעט כבר 5 שנים והאמת שכבר נמאס לי. למרות שאני מכירה את העבודה ויודעת מה אני צריכה לעשות המונוטוניות כבר מקשה עלי. קשה לי כל יום לקום בבוקר ולעשות אותו הדבר, אפילו המלל שאני משתמשת בו לא משתנה משיחה לשיחה. באמת שניסיתי הכל בשביל לשנות את החשיבה שלי ולנסות לחשוב בצורה חיובית אבל אני לא מצליחה ולצערי כשאני קמה בבוקר לעבודה הזאת ומבינה שאני צריכה לעשות אותו הדבר אני פשוט מקללת בלב שלי את המקום הזה וזה גורם לי להרגיש רע עם עצמי, שככה אני צריכה להתחיל את היום שלי, בכזאת הרגשה שלילית וכל יום זה אותו דבר. קשה לי לקום לתסכול הזה כל יום. יחד עם זאת יש לי הרגשה שאם לא תהיה לי עבודה אני אתחרפן בבית, בלי לעשות שום דבר

מעבר למונוטוניות שאני חווה, אני גם מקבלת קללות, צעקות, נזיפות מלקוחות כשאני באמת מנסה לעשות את העבודה שלי על הצד הטוב ביותר. אז אני מבינה שהדברים שנאמרים לא מכוונים אלי ישירות אבל ברגע שמתחילים לצרוח עלי אז אוטומטית אני נכנסת לעמדת מגננה. ומה זה עוזר לי שאח"כ הלקוח נזכר לומר שזה לא מכוון אלי, את הצעקות שלך אני כבר חטפתי. אני בתור לקוחה כמעט אף פעם לא יצא לי להרים את הקול על נציגי השירות כשהייתי צריכה שירות בעצמי כך שלפעמים אני חושבת שמדובר אנשים חסרי מודעות עצמית שלא יודעים לשלוט בעצמם כשדברים לא מתנהלים לפי מה שהם מבקשים.

הבעיה עם כל העניין של הצעקות שאני מרגישה בשנים האחרונות כמו שק איגרוף שכל אחד יכול להוציא עליו את העצבים מתי שמתחשק לו ואני אמורה פשוט לספוג את זה ולהמשיך להיות נעימה ומנומסת ולפעמים אני מרגישה שזה אפילו קצת פוגע בי מבחינת ביטחון עצמי וחוסן נפשי, אמנם לרוב אני מתמודדת יפה עם שיחות כאלה ושומרת על קור רוח אבל היכולת להתמודד עם מה שקורה בתוכי קצת נחלשת עם הזמן ולפעמים למרות הכל אני מוצאת את עצמי חוזרת עם התכנים האלה הביתה ונזכרת בהם בכל מיני מצבים.

אז באמת אני מבינה שהגיע הזמן להמשיך הלאה, פשוט אני נמצאת כרגע בתהליך של תרומת ביצית וזה יהיה בעייתי למצוא כרגע עבודה חדשה בגלל שאני נאלצת להעדר הרבה, אז כרגע אין לי ברירה אני נשארת ומתמודדת בכוחותי האחרונים עם מה שיש