אוסף של מטלות

 לפעמים אני לא בטוחה האם אני רוצה את ההריון הזה או לא אבל אני חושבת שאולי ההריון זה רק טריגר שמציף את הרגשות השלילים כשבעצם יש משהו גדול יותר שמפריע לי, שאני לא יודעת לשים עליו את אצבע או להגדיר אותו. הכל קשה לי בחיים שום דבר לא בא לי בקלות אני רואה את החיים כאוסף של קשיים ומטלות. המטפלת שלי אמרה שאני לא מצליחה לשמוח בהריון כי אני כל הזמן עסוקה בקשיים שעלולים להיות לי בעתיד והיא צודקת. אני כל זמן חושבת קדימה על מה שעלול לקרות ולא נהנית מכאן ועכשיו. אני רואה את החיים כרצף של מטלות וההריון הוא כמו מטלה נוספת שהטלתי על עצמי. 

האמת שאני חוששת להוסיף לעצמי עוד מטלות כי עם המטלות מגיעות הדאגות. הרצון הזה, לא להוסיף לעצמי עוד מטלות מצד אחד מאוד נוח ומקל עלי ומצד שני גורם לי להרגיש שבעצם סיימתי את החיים ושמעכשיו ועד הסוף, החיים שלי יראו אותו הדבר.

לפעמים אני מרגישה שאני לא רוצה לשנות שום דבר בחיים שלי, לא להוסיף ולא לגרוע, פשוט לחיות עד הסוף מבלי להזדקק לשום דבר אבל אני לא מצליחה. יש דברים שאני לא מרוצה מהם בחיים שלי ואין לי מושג איך לשנות אותם כשהדבר העיקרי שאני לא יודעת איך לשנות אותו זה העבודה שלי. מעבר לזה שאין לי מקצוע ואני לא יודעת מה אני רוצה ללמוד. אני גם לא יודעת איך למצוא עבודה שאני אהיה מרוצה ממנה ולא אחזור לאותו סגנון עבודה של שירות לקוחות שאני עובדת בו מגיל 25. אמנם יש לי לפחות שנה או יותר עד שאצטרך לחפש עבודה מחדש אבל כבר עכשיו אני מוטרדת מהרגע הזה ומהפחד שאחזור לאותו הדבר כי לא אמצא משהו אחר.

אני יודעת שהפוסטים האחרונים שלי מדכאים. פשוט מאז הפכתי להיות אמא כל החיים שלי סובבים סביב בית, ילדים, משפחה ועבודה והכל כל כך שיגרתי ומשעמם, כך שהבלוג שלי עוסק יותר במה שאני מרגישה ופחות בדברים שעשיתי או חוויתי. פעם כשהייתי סטודנטית היה לי הרבה על מה לכתוב ואני מתגעגעת לזה שהחיים שלי היו יותר מלאים ומרגשים ממה שהם עכשיו. 

קבלת החלטות

  כל הנושא של קבלת החלטות היה הדבר שהכי התקשיתי בו בחיי. תמיד שהייתי צריכה לקבל החלטה הייתי מתייעצת עם כולם ובסוף מקשיבה למישהו שנותן לי את העיצה הכי טובה. גם בנושאים משמעותיים לי כמו לימודים לא ידעתי מה אני רוצה לעשות בחיים והתייעצתי עם ההורים שהציעו לי ללמוד חינוך וכיום אני בכלל לא בתחום. תמיד כשאני ניגשת לקבל החלטה כבר יש לי בראש שני צדדים צד חיובי וצד שלילי ואני לא מצליחה להכריע ביניהם. וגם כשאני כבר מחליטה משהו אז הצד המנוגד מעלה בי חששות שגורמות לי להתחרט על כל החלטה שאני מקבלת ואני כבר לא בטוחה האם מה שהחלטתי זה הדבר הנכון עבורי. הרבה יותר קל לי להשאר במצב שאני לא מחליטה דבר או שמחליטים עלי ולרוב אני מסכימה לכל דבר שמייעצים לי כי לא תמיד יש לי דיעה.

כל הכאב בחיי סובב סביב קבלת החלטות והיכולת להיות אקטיבית ולהוציא לפועל מה שאני מתכננת. במשך הרבה שנים הייתי חווה תחושות קשות של כישלון, חוסר משמעות בחיים, פסיביות ואפילו רגעים שאני לא רוצה לחיות. הייתי מרגישה פחד משתק רק מהמחשבה על משימה עתידית שאני צריכה לבצע וחוסר מוטיבציה. הרגשתי שאני ממש לא רוצה לבצע את המשימה הזאת גם אם מדובר במשימה פשוטה. אף פעם לא הבנתי למה אני מרגישה כך. זה היה מין דפוס שחזר על עצמו, התחושות האלה פשוט השתלטו עלי וגרמו לי לצמצם את עצמי כמה יותר. לפעמים אני עדיין חווה את הרגשות הפסיביים האלה אבל הפכתי להיות יותר מודעת למה שאני מרגישה והבנתי שהרגשות השליליים האלה רק מורידים אותי. 

משיחה עם המטפלת שלי הבנתי שאני חושבת יותר מידי קדימה ואם לא מדובר במשימה שאני צריכה לבצע כרגע אז לא רלוונטי לחשוב עליה עכשיו. לאחרונה אני מנסה ליישם את הגישה הזאת על עצמי אבל עדיין קצת קשה לי לא להשאב למחשבות שליליות על העתיד, לפעמים רק אחרי שאני שוקעת ומאבדת את עצמי במחשבות אני מבינה שהן בכלל לא רלוונטיות לעכשיו. יש לי דאגות שווא שגוזלות ממני אנרגיה, מקווה שאוכל להיות אופטימית יותר עם הזמן

בדידות...

  באחד מהערבים בשבוע האחרון  הרגשתי מאוד בודדה. הבדידות הזאת מורגשת לאחרונה לעיתים קרובות. יש לי משפחה שאני אוהבת, אני נשואה עם ילדה, עובדת, מתכננת ללמוד ואפילו יש תיכנון לילד נוסף. בסה"כ החיים שלי דיי רגילים. אבל יש רגעים שאני זקוקה למשהו אחר, יש רגעים שכל מה שיש לי לא מספיק בשביל למלא את החלל הזה שנפער לי בלב. את הריקנות הזאת שמרגישים בפנים. לעיתים הכאב הזה של הבדידות יכול להיות גם פיזי וכשמגיעים לשלב הזה זה באמת כואב.

הצורך בחברה טובה כבר קיים אצלי במשך הרבה שנים ולמרות שאולי בחלק מהמקרים צדקתי, לפעמים עם חברות ספציפיות אני מתחרטת על הפעמים בהם חתכתי קשרים מכל מיני סיבות כי בסופו של דבר אני נמצאת לבד וזה רק הפסד שלי. אבל לא הייתי רוצה לחזור לשם. זה היה חלק מהעבר שלי שאני מעדיפה להשאיר מאחור וגם לא ממש יכולה להבטיח שזה לא יחזור על עצמו כי זה תלוי בנסיבות. ניסיתי להכיר חברות בכל מיני קבוצות בפייסבוק של נשים שמחפשות חברות וזה בסה"כ היה נחמד אבל אני לא כל כך מדברת במפגשים כאלה ויותר מקשיבה.

באותו ערב התחשק שמישהי תוציא אותי מהבית גם כי היה לי משהו שרציתי לשתף שממש הכביד עלי וגם כי הרגשתי לבד. בדר"כ אמא שלי הייתה מציעה לי לבוא אליה או לצאת אבל היא לא מרגישה טוב בזמן האחרון אז נוצר מצב שלא היה לי עם מי לדבר ועם מי להיות, ולהשאר בבית עם בעלי והילדה לא ממש עזר לי. הרגשתי בלב ממש כאב פיזי ונאלצתי פשוט להסתדר עם זה ולתפקד כרגיל. היה לי מאוד קשה אבל בסוף הצלחתי אבל המחשבה שאולי יכולתי לעבור את הרגע הזה עם חברה נראית לי יותר נעימה. הייתי רוצה חברה שאני יכולה להעזר בה כשאני לא מרגישה טוב אבל אין לי אפשרות להגיע לאותה חברה כי אני לא ניידת ויכולה רק לנסוע במונית 

מרגישה שאני לא מתחברת לכלום ואולי זה מתקשר לזה שאני מנותקת חברתית ואז בעצם שום דבר לא יכול להסתדר...