אוסף של מטלות

 לפעמים אני לא בטוחה האם אני רוצה את ההריון הזה או לא אבל אני חושבת שאולי ההריון זה רק טריגר שמציף את הרגשות השלילים כשבעצם יש משהו גדול יותר שמפריע לי, שאני לא יודעת לשים עליו את אצבע או להגדיר אותו. הכל קשה לי בחיים שום דבר לא בא לי בקלות אני רואה את החיים כאוסף של קשיים ומטלות. המטפלת שלי אמרה שאני לא מצליחה לשמוח בהריון כי אני כל הזמן עסוקה בקשיים שעלולים להיות לי בעתיד והיא צודקת. אני כל זמן חושבת קדימה על מה שעלול לקרות ולא נהנית מכאן ועכשיו. אני רואה את החיים כרצף של מטלות וההריון הוא כמו מטלה נוספת שהטלתי על עצמי. 

האמת שאני חוששת להוסיף לעצמי עוד מטלות כי עם המטלות מגיעות הדאגות. הרצון הזה, לא להוסיף לעצמי עוד מטלות מצד אחד מאוד נוח ומקל עלי ומצד שני גורם לי להרגיש שבעצם סיימתי את החיים ושמעכשיו ועד הסוף, החיים שלי יראו אותו הדבר.

לפעמים אני מרגישה שאני לא רוצה לשנות שום דבר בחיים שלי, לא להוסיף ולא לגרוע, פשוט לחיות עד הסוף מבלי להזדקק לשום דבר אבל אני לא מצליחה. יש דברים שאני לא מרוצה מהם בחיים שלי ואין לי מושג איך לשנות אותם כשהדבר העיקרי שאני לא יודעת איך לשנות אותו זה העבודה שלי. מעבר לזה שאין לי מקצוע ואני לא יודעת מה אני רוצה ללמוד. אני גם לא יודעת איך למצוא עבודה שאני אהיה מרוצה ממנה ולא אחזור לאותו סגנון עבודה של שירות לקוחות שאני עובדת בו מגיל 25. אמנם יש לי לפחות שנה או יותר עד שאצטרך לחפש עבודה מחדש אבל כבר עכשיו אני מוטרדת מהרגע הזה ומהפחד שאחזור לאותו הדבר כי לא אמצא משהו אחר.

אני יודעת שהפוסטים האחרונים שלי מדכאים. פשוט מאז הפכתי להיות אמא כל החיים שלי סובבים סביב בית, ילדים, משפחה ועבודה והכל כל כך שיגרתי ומשעמם, כך שהבלוג שלי עוסק יותר במה שאני מרגישה ופחות בדברים שעשיתי או חוויתי. פעם כשהייתי סטודנטית היה לי הרבה על מה לכתוב ואני מתגעגעת לזה שהחיים שלי היו יותר מלאים ומרגשים ממה שהם עכשיו. 

חוסר ביטחון

 לפעמים אני חושבת איך הגעתי למצב שאני תקועה 5 שנים במקום עבודה שאני לא אוהבת. אז מצד אחד מקום העבודה הזה הוא זמני ואני יכולה לעזוב ברגע שזה יסתדר לי עם התוכניות ומצד שני שהוא הצד המורכב יותר יש משהו מאוד נוח להשאר במקום שמכירים והמחשבה שאני אצטרך לעזוב ולהתחיל משהו חדש מפחידה אותי. אני מתכננת להתחיל לימודי קונדיטוריה ובהמשך אולי לעבוד בתחום ותמיד קייים בי החשש שלא אצליח בלימודים או בעבודה ולפעמים זה גורם לי לרצות לוותר על השאיפות שלי. אני מאוד חסרת ביטחון בכל מה שקשור למימוש עצמי, אין לי אמונה בעצמי וביכולות שלי וזה לא משנה כמה ינסו לחזק אותי, בסופו של דבר אני מרגישה שאני לא מסוגלת. כנראה זוהי הסיבה שהתחום המקצועי שלי לא מפותח ומגיל 24 אני עובדת בשירות לקוחות. הגעתי למצב שאני מקנאת בכל אנשי המקצוע שאני פוגשת בין אם זאת בצלמת שעשתה בוק לבת שלי ונראית שמחה או בכל הקונדיטוריות שאני עוקבת אחריהן ומעלות סירטונים בטיקטוק כמה שהן מאושרות במקצוע שלהן. אני מקנאת בכל מי שהצליח לממש את עצמו ולהתקדם בחיים.

אין בי את הדרייב הפנימי שגורם לכולם לרצות להצליח ולעשות הכל בשביל זה. גם אם יש דבר שאני מאוד רוצה אז בהתחלה באמת יש התלהבות ורצון לעשות דברים אבל עם הזמן ההתלהבות נעלמת וההרגשה נשארת שטוחה וחסרת חיים ואז אני כבר לא בטוחה האם אני עדיין מעוניינת בזה כפי שהייתי בעבר. המטפלת שלי אמרה שהיא לא תיתן לי לוותר על החלומות שלי ואני יודעת שהיא צודקת אבל אני כבר לא בטוחה האם הקונדיטוריה היא עבודת החלומות שלי. 

חלפו יותר מ-10 שנים מהפעם האחרונה שלמדתי אבל הרגע שעזבתי את לימודי התואר השני במהלך השנה עדיין חקוק בזכרוני וכנראה שגם משם אני שואבת את חוסר הביטחון שלי. 

אין לי אומץ לומר לאף אחד שכך אני מרגישה במשך שנים. אמרו לי שאני מתבזבזת בשירות לקוחות ובאותו רגע חשבתי לעצמי מה יש לבזבז? אין בי שום דבר שיכול להיות משהו אחר. אני רוצה לעשות משהו שאני אוהבת אבל שום דבר לא מצליח להלהיב אותי

לימודי הקונדטוריה היו רעיון שצמח ממני ופתאום עכשיו אני כבר לא בטוחה האם זה מה אני רוצה. אני לא יודעת איך להמשיך ללבות את ההתלהבות הפנימית שבערה בי. 

בעבודה

 אני עובדת במוקד עוד מעט כבר 5 שנים והאמת שכבר נמאס לי. למרות שאני מכירה את העבודה ויודעת מה אני צריכה לעשות המונוטוניות כבר מקשה עלי. קשה לי כל יום לקום בבוקר ולעשות אותו הדבר, אפילו המלל שאני משתמשת בו לא משתנה משיחה לשיחה. באמת שניסיתי הכל בשביל לשנות את החשיבה שלי ולנסות לחשוב בצורה חיובית אבל אני לא מצליחה ולצערי כשאני קמה בבוקר לעבודה הזאת ומבינה שאני צריכה לעשות אותו הדבר אני פשוט מקללת בלב שלי את המקום הזה וזה גורם לי להרגיש רע עם עצמי, שככה אני צריכה להתחיל את היום שלי, בכזאת הרגשה שלילית וכל יום זה אותו דבר. קשה לי לקום לתסכול הזה כל יום. יחד עם זאת יש לי הרגשה שאם לא תהיה לי עבודה אני אתחרפן בבית, בלי לעשות שום דבר

מעבר למונוטוניות שאני חווה, אני גם מקבלת קללות, צעקות, נזיפות מלקוחות כשאני באמת מנסה לעשות את העבודה שלי על הצד הטוב ביותר. אז אני מבינה שהדברים שנאמרים לא מכוונים אלי ישירות אבל ברגע שמתחילים לצרוח עלי אז אוטומטית אני נכנסת לעמדת מגננה. ומה זה עוזר לי שאח"כ הלקוח נזכר לומר שזה לא מכוון אלי, את הצעקות שלך אני כבר חטפתי. אני בתור לקוחה כמעט אף פעם לא יצא לי להרים את הקול על נציגי השירות כשהייתי צריכה שירות בעצמי כך שלפעמים אני חושבת שמדובר אנשים חסרי מודעות עצמית שלא יודעים לשלוט בעצמם כשדברים לא מתנהלים לפי מה שהם מבקשים.

הבעיה עם כל העניין של הצעקות שאני מרגישה בשנים האחרונות כמו שק איגרוף שכל אחד יכול להוציא עליו את העצבים מתי שמתחשק לו ואני אמורה פשוט לספוג את זה ולהמשיך להיות נעימה ומנומסת ולפעמים אני מרגישה שזה אפילו קצת פוגע בי מבחינת ביטחון עצמי וחוסן נפשי, אמנם לרוב אני מתמודדת יפה עם שיחות כאלה ושומרת על קור רוח אבל היכולת להתמודד עם מה שקורה בתוכי קצת נחלשת עם הזמן ולפעמים למרות הכל אני מוצאת את עצמי חוזרת עם התכנים האלה הביתה ונזכרת בהם בכל מיני מצבים.

אז באמת אני מבינה שהגיע הזמן להמשיך הלאה, פשוט אני נמצאת כרגע בתהליך של תרומת ביצית וזה יהיה בעייתי למצוא כרגע עבודה חדשה בגלל שאני נאלצת להעדר הרבה, אז כרגע אין לי ברירה אני נשארת ומתמודדת בכוחותי האחרונים עם מה שיש