יום שישי, 30 בינואר 2026

בתרומת ביצית

לאחר שנתיים של טיפולי פוריות שלא הצליחו התחלנו תהליך של תרומת ביצית. בחרנו תורמת מחו"ל ובעלי עבר בדיקות כדי לוודא שהתורמת מתאימה לנו. חלפה בערך חצי שנה עד שקיבלנו את התוצאות של כל הבדיקות והתהליך יצא לדרך. הזרע נשלח לחו"ל הופרה והוחזרו לארץ עוברים. החברה שדרכה ביצענו את ההליך התחייבה ל-3 עוברים יום 5 ולשמחתנו קיבלנו יותר ממה שהובטח לנו.
את ההחזרה הראשונה עברתי בערך לפני חודש. מודה שהיו לי ציפיות גבוהות כי בקבוצות הפוריות שאני נמצאת בהן קראתי על הרבה נשים שהצליחו בניסיון הראשון אך למרות זאת ההחזרה לא הצליחה וזה היה קצת מאכזב. 
מצד אחד לא שקעתי באכזבה יותר מידי ומצד שני זה ערער לי את הביטחון לגבי ההמשך. אני יודעת שיש לנו עוד שלושה ניסיונות אבל קשה לי להיות אופטימית ואני לא באמת מאמינה שנצליח, התהליך הזה מאוד ארוך ומתיש וכל מה אני רוצה זה פשוט לסיים עם הכל. אני רוצה לחזור לחיים רגילים כי מאז שהתחלנו את הטיפולים החיים שלי עצרו מלכת וכל התוכניות העתידיות שלנו ללימודים ומעבר דירה מתעכבים. קשה לי להחזיק את האמונה לאורך זמן וגם הרצון שלי בילד נוסף מתחיל להתערער. פתאום אני לא יודעת עד כמה אני רוצה בזה במיוחד כשזה גוזל כל כך הרבה זמן וכוחות נפשיים.
אם כל העוברים לא ייקלטו קיימת אפשרות לבחור מחדש תורמת ולהתחיל שוב את כל התהליך אבל אני לא רוצה בזה. אני ממש חוששת להיות אמא מבוגרת מידי כך שהצבתי לעצמי גבול להמשיך עם הניסיונות רק עד גיל 45 ולאחר מכן להפסיק עם הכל גם אם לא נצליח.
כל הנושא הזה כל כך מורכב אצלי כי מעבר לכל המאמץ שאני עושה אני לא מצליחה להיות אול אין בתוך התהליך מבחינה רגשית ובאמת לרצות שזה יצליח. המטפלת שלי אומרת שגוף ונפש פועלים יחד ואם לא ארצה את זה מספיק זה לא יקרה. אבל אני לא מצליחה לרצות את זה באופן מוחלט, אני לא מצליחה להיות שם על מלא וזה קשה. 
יש ימים שאני בכלל לא רוצה להמשיך בתהליך הזה אבל אני לא יכולה לעזוב באמצע אחרי הדרך הארוכה שעשינו. אז אני באמת עושה הכל ויודעת שאסיים עד הסוף את כל הנסיונות שעוד נותרו לנו בתקווה שנצליח למרות כל מה שאני מרגישה. 

יום שבת, 10 בינואר 2026

בעבודה

 אני עובדת במוקד עוד מעט כבר 5 שנים והאמת שכבר נמאס לי. למרות שאני מכירה את העבודה ויודעת מה אני צריכה לעשות המונוטוניות כבר מקשה עלי. קשה לי כל יום לקום בבוקר ולעשות אותו הדבר, אפילו המלל שאני משתמשת בו לא משתנה משיחה לשיחה. באמת שניסיתי הכל בשביל לשנות את החשיבה שלי ולנסות לחשוב בצורה חיובית אבל אני לא מצליחה ולצערי כשאני קמה בבוקר לעבודה הזאת ומבינה שאני צריכה לעשות אותו הדבר אני פשוט מקללת בלב שלי את המקום הזה וזה גורם לי להרגיש רע עם עצמי, שככה אני צריכה להתחיל את היום שלי, בכזאת הרגשה שלילית וכל יום זה אותו דבר. קשה לי לקום לתסכול הזה כל יום. יחד עם זאת יש לי הרגשה שאם לא תהיה לי עבודה אני אתחרפן בבית, בלי לעשות שום דבר

מעבר למונוטוניות שאני חווה, אני גם מקבלת קללות, צעקות, נזיפות מלקוחות כשאני באמת מנסה לעשות את העבודה שלי על הצד הטוב ביותר. אז אני מבינה שהדברים שנאמרים לא מכוונים אלי ישירות אבל ברגע שמתחילים לצרוח עלי אז אוטומטית אני נכנסת לעמדת מגננה. ומה זה עוזר לי שאח"כ הלקוח נזכר לומר שזה לא מכוון אלי, את הצעקות שלך אני כבר חטפתי. אני בתור לקוחה כמעט אף פעם לא יצא לי להרים את הקול על נציגי השירות כשהייתי צריכה שירות בעצמי כך שלפעמים אני חושבת שמדובר אנשים חסרי מודעות עצמית שלא יודעים לשלוט בעצמם כשדברים לא מתנהלים לפי מה שהם מבקשים.

הבעיה עם כל העניין של הצעקות שאני מרגישה בשנים האחרונות כמו שק איגרוף שכל אחד יכול להוציא עליו את העצבים מתי שמתחשק לו ואני אמורה פשוט לספוג את זה ולהמשיך להיות נעימה ומנומסת ולפעמים אני מרגישה שזה אפילו קצת פוגע בי מבחינת ביטחון עצמי וחוסן נפשי, אמנם לרוב אני מתמודדת יפה עם שיחות כאלה ושומרת על קור רוח אבל היכולת להתמודד עם מה שקורה בתוכי קצת נחלשת עם הזמן ולפעמים למרות הכל אני מוצאת את עצמי חוזרת עם התכנים האלה הביתה ונזכרת בהם בכל מיני מצבים.

אז באמת אני מבינה שהגיע הזמן להמשיך הלאה, פשוט אני נמצאת כרגע בתהליך של תרומת ביצית וזה יהיה בעייתי למצוא כרגע עבודה חדשה בגלל שאני נאלצת להעדר הרבה, אז כרגע אין לי ברירה אני נשארת ומתמודדת בכוחותי האחרונים עם מה שיש 

בתרומת ביצית

לאחר שנתיים של טיפולי פוריות שלא הצליחו התחלנו תהליך של תרומת ביצית. בחרנו תורמת מחו"ל ובעלי עבר בדיקות כדי לוודא שהתורמת מתאימה לנו. ח...