אני בהריון

 אחרי סבב שני של תרומת ביצית אני יכולה לבשר באופן רשמי שאני בהריון ונמצאת כבר בשבוע 12. זו בשורה מאוד משמחת אחרי שהשקענו כל כך הרבה זמן וכוחות פיזיים ונפשיים.

כדי לוודא שהכל מתקדם בכיוון הנכון עשיתי לפחות 3 בדיקות הריון ובינתיים אני ממשיכה לקחת את התמיכה כדי לשמור על ההריון. הייתי בפגישה אצל רופא הפוריות שבה הוא בדק את הדופק של העובר ומדד את האורך שלו. הפגישה הזאת הייתה הפגישה האחרונה שמסיימת את כל המסלול של טיפולי הפוריות. את הפגישה הבאה כבר עשינו אצל רופא הריון רגיל שגם עשה בדיקת אולטרסאונד ושלח אותנו לבדיקות ומעקבים רגילים שכל אשה בהריון צריכה לבצע. 

הייתי גם במעקב אצל אחות שנתנה לי הנחיות להמשך והמליצה על ויטמינים ותוספי תזונה

אני יודעת שאומרים שפעילות גופנית דווקא חשובה בהריון אבל למרות זאת החלטתי להפסיק את הפילאטיס כי חששתי שזה יגרום למאמץ מיותר על הבטן והחלטתי להקשיב לאינטואיציה שלי

הידיעה שנכנסנו למסלול ההריון השיגרתי משרה עלי שלווה במיוחד לאור כל מה שעברנו. למרות שבסה"כ אני באמת שמחה יש דברים שמטרידים אותי כמו למשל הדמיון של הילד אלי. בגלל שמדובר בתרומת ביצית אז הילד או הילדה שיוולדו לא יהיו דומים לי מבחינת מראה והדימיון יהיה כנראה שילוב של התורמת ובעלי. לפעמים זה קצת מעציב אותי כי יש לי ציפייה למראה מסויים וצבע שיער מסויים והמראה יהיה כנראה אחר אבל זאת אחת מההשלכות של תרומת ביצית וזה דבר שאני מנסה ללמוד לקבל אותו כי בסופו של דבר הילד שיוולד יהיה הילד שלי לא משנה איך הוא יראה. אני מוטרדת גם מכל הבדיקות שאני צריכה לעשות ומהתוצאות שאני מקווה יצאו תקינות אבל הדבר שהכי מטריד אותי ואני דיי מצטערת שנתקלתי בפרסומים כאלה זה שיש סיכוי מסויים להפלה. אני מודה שלא ממש העמקתי בזה ואני יודעת שזה יכול לקרות גם בהריון רגיל ולא בהכרח בתרומת ביצית אבל לאור כל התמיכה שאני לוקחת ובגלל התהליך השונה שעברתי זה נמצא במחשבה. אני מנסה לשמור על עצמי כמה שיותר ועושה הכל כדי שזה לא יקרה אבל בסופו של דבר יש דברים שלא תלויים בי. אני מנסה לא להתעסק בזה יותר מידי ומתמקדת בכאן ועכשיו ובמה שאני יכולה לקדם בתקווה שזה ישאר רק בגדר מחשבה מטרידה ולא מעבר 

קשר מהעבר

כבר הרבה זמן שאני תקועה על קשר שהיה לי בעבר (שכבר כתבתי עליו כמה רשומות). מוצאת את עצמי חוזרת אליו במחשבות ושוקעת בהן. הייתי בקשר ידידותי עם מישהי מבוגרת ממני וחלפו 10 שנים מאז שהקשר הזה הסתיים ועדיין הוא מעסיק אותי מידי יום. אני קמה בבוקר והולכת לישון עם מחשבות עליו. 

אמנם לא אובחנתי אבל אני יודעת שיש לי מחשבות אובססיביות כי אחרת אין דרך להסביר מה שעובר עלי. אני מתנהלת בחיים עם תחושה של ממש כאב פיזי בלב וזה גורם לי להרגשה שהחיים שלי מתבזבזים כי במקום לחיות בכאן ועכשיו אני חייה בעבר וזה שואב ממני המון אנרגיה. חשבתי שאולי ע"מ להתגבר על זה אני צריכה לעשות איתה סוג של קלוזר ובאמת ניסיתי לשלוח לה הודעה לפני כמה חודשים והיא לא מתייחסת. אני מנסה לשמור קצת על הכבוד העצמי שלי ולא לשלוח הודעה נוספת וזה כל כך קשה. מאחר שאני מחבבת אותה מאוד אין לי בעיה לוותר על הכבוד הזה ולהוריד מעצמי כמה שאצטרך. אף פעם לא היה כבוד לעצמי כשמדובר בעניינים של הלב. אבל עדיין אני נלחמת בזה.

אני לא מדברת על זה עם אף אחד כי אני מתביישת, רק באופן אנונימי ועל הכתב אני מצליחה להסביר את זה בצורה הנכונה ובעומקים הנכונים כך שגם העזרה שאני יכולה לקבל היא דיי מוגבלת. אני משתפת את הנושא הזה הרבה באינטרנט באנונימיות כמובן ומקבלת רעיונות שאולי יכולים לעזור לי. מישהי הגיבה על פוסט שפרסמתי בפייסבוק וכתבה לי: "מה שנשאר מאותו הקשר זה לא אדם עצמו אלא החום, האינטימיות הנפשית, התחושה שמבינים אותך עד הסוף, התחושה שאת לא צריכה להסביר את עצמך וזה מה שאת מחפשת". התגובה שלה גרמה לי להבין שבעצם אני צריכה לעשות ניתוק בין אדם לבין הרגשות שלי . שיש לי צורך מסויים שהשלכתי עליה ובאותה מידה זה יכל להיות כלפי כל אדם אחר. 

אני מגיעה עם עצמי לכל מיני תובנות שעוזרות לי להתגבר על מה שאני מרגישה. אז בינתיים אני מנסה ליישם את הניתוק בינה לבין מה שאני מרגישה ומנסה להבין מה הצורך שלי בתקווה שזה יעזור לי להתקדם הלאה בחיים ולהשאיר את הקשר הזה מאחור

בתרומת ביצית

לאחר שנתיים של טיפולי פוריות שלא הצליחו התחלנו תהליך של תרומת ביצית. בחרנו תורמת מחו"ל ובעלי עבר בדיקות כדי לוודא שהתורמת מתאימה לנו. חלפה בערך חצי שנה עד שקיבלנו את התוצאות של כל הבדיקות והתהליך יצא לדרך. הזרע נשלח לחו"ל הופרה והוחזרו לארץ עוברים. החברה שדרכה ביצענו את ההליך התחייבה ל-3 עוברים יום 5 ולשמחתנו קיבלנו יותר ממה שהובטח לנו.

את ההחזרה הראשונה עברתי בערך לפני חודש. מודה שהיו לי ציפיות גבוהות כי בקבוצות הפוריות שאני נמצאת בהן קראתי על הרבה נשים שהצליחו בניסיון הראשון אך למרות זאת ההחזרה לא הצליחה וזה היה קצת מאכזב. 

מצד אחד לא שקעתי באכזבה יותר מידי ומצד שני זה ערער לי את הביטחון לגבי ההמשך. אני יודעת שיש לנו עוד שלושה ניסיונות אבל קשה לי להיות אופטימית ואני לא באמת מאמינה שנצליח, התהליך הזה מאוד ארוך ומתיש וכל מה אני רוצה זה פשוט לסיים עם הכל. אני רוצה לחזור לחיים רגילים כי מאז שהתחלנו את הטיפולים החיים שלי עצרו מלכת וכל התוכניות העתידיות שלנו ללימודים ומעבר דירה מתעכבים. קשה לי להחזיק את האמונה לאורך זמן וגם הרצון שלי בילד נוסף מתחיל להתערער. פתאום אני לא יודעת עד כמה אני רוצה בזה במיוחד כשזה גוזל כל כך הרבה זמן וכוחות נפשיים.

אם כל העוברים לא ייקלטו קיימת אפשרות לבחור מחדש תורמת ולהתחיל שוב את כל התהליך אבל אני לא רוצה בזה. אני ממש חוששת להיות אמא מבוגרת מידי כך שהצבתי לעצמי גבול להמשיך עם הניסיונות רק עד גיל 45 ולאחר מכן להפסיק עם הכל גם אם לא נצליח.

כל הנושא הזה כל כך מורכב אצלי כי מעבר לכל המאמץ שאני עושה אני לא מצליחה להיות אול אין בתוך התהליך מבחינה רגשית ובאמת לרצות שזה יצליח. המטפלת שלי אומרת שגוף ונפש פועלים יחד ואם לא ארצה את זה מספיק זה לא יקרה. אבל אני לא מצליחה לרצות את זה באופן מוחלט, אני לא מצליחה להיות שם על מלא וזה קשה. 

יש ימים שאני בכלל לא רוצה להמשיך בתהליך הזה אבל אני לא יכולה לעזוב באמצע אחרי הדרך הארוכה שעשינו. אז אני באמת עושה הכל ויודעת שאסיים עד הסוף את כל הנסיונות שעוד נותרו לנו בתקווה שנצליח למרות כל מה שאני מרגישה. 

בעבודה

 אני עובדת במוקד עוד מעט כבר 5 שנים והאמת שכבר נמאס לי. למרות שאני מכירה את העבודה ויודעת מה אני צריכה לעשות המונוטוניות כבר מקשה עלי. קשה לי כל יום לקום בבוקר ולעשות אותו הדבר, אפילו המלל שאני משתמשת בו לא משתנה משיחה לשיחה. באמת שניסיתי הכל בשביל לשנות את החשיבה שלי ולנסות לחשוב בצורה חיובית אבל אני לא מצליחה ולצערי כשאני קמה בבוקר לעבודה הזאת ומבינה שאני צריכה לעשות אותו הדבר אני פשוט מקללת בלב שלי את המקום הזה וזה גורם לי להרגיש רע עם עצמי, שככה אני צריכה להתחיל את היום שלי, בכזאת הרגשה שלילית וכל יום זה אותו דבר. קשה לי לקום לתסכול הזה כל יום. יחד עם זאת יש לי הרגשה שאם לא תהיה לי עבודה אני אתחרפן בבית, בלי לעשות שום דבר

מעבר למונוטוניות שאני חווה, אני גם מקבלת קללות, צעקות, נזיפות מלקוחות כשאני באמת מנסה לעשות את העבודה שלי על הצד הטוב ביותר. אז אני מבינה שהדברים שנאמרים לא מכוונים אלי ישירות אבל ברגע שמתחילים לצרוח עלי אז אוטומטית אני נכנסת לעמדת מגננה. ומה זה עוזר לי שאח"כ הלקוח נזכר לומר שזה לא מכוון אלי, את הצעקות שלך אני כבר חטפתי. אני בתור לקוחה כמעט אף פעם לא יצא לי להרים את הקול על נציגי השירות כשהייתי צריכה שירות בעצמי כך שלפעמים אני חושבת שמדובר אנשים חסרי מודעות עצמית שלא יודעים לשלוט בעצמם כשדברים לא מתנהלים לפי מה שהם מבקשים.

הבעיה עם כל העניין של הצעקות שאני מרגישה בשנים האחרונות כמו שק איגרוף שכל אחד יכול להוציא עליו את העצבים מתי שמתחשק לו ואני אמורה פשוט לספוג את זה ולהמשיך להיות נעימה ומנומסת ולפעמים אני מרגישה שזה אפילו קצת פוגע בי מבחינת ביטחון עצמי וחוסן נפשי, אמנם לרוב אני מתמודדת יפה עם שיחות כאלה ושומרת על קור רוח אבל היכולת להתמודד עם מה שקורה בתוכי קצת נחלשת עם הזמן ולפעמים למרות הכל אני מוצאת את עצמי חוזרת עם התכנים האלה הביתה ונזכרת בהם בכל מיני מצבים.

אז באמת אני מבינה שהגיע הזמן להמשיך הלאה, פשוט אני נמצאת כרגע בתהליך של תרומת ביצית וזה יהיה בעייתי למצוא כרגע עבודה חדשה בגלל שאני נאלצת להעדר הרבה, אז כרגע אין לי ברירה אני נשארת ומתמודדת בכוחותי האחרונים עם מה שיש