כבר הרבה זמן שאני תקועה על קשר שהיה לי בעבר (שכבר כתבתי עליו כמה רשומות). מוצאת את עצמי חוזרת אליו במחשבות ושוקעת בהן. הייתי בקשר ידידותי עם מישהי מבוגרת ממני וחלפו 10 שנים מאז שהקשר הזה הסתיים ועדיין הוא מעסיק אותי מידי יום. אני קמה בבוקר והולכת לישון עם מחשבות עליו.
אמנם לא אובחנתי אבל אני יודעת שיש לי מחשבות אובססיביות כי אחרת אין דרך להסביר מה שעובר עלי. אני מתנהלת בחיים עם תחושה של ממש כאב פיזי בלב וזה גורם לי להרגשה שהחיים שלי מתבזבזים כי במקום לחיות בכאן ועכשיו אני חייה בעבר וזה שואב ממני המון אנרגיה. חשבתי שאולי ע"מ להתגבר על זה אני צריכה לעשות איתה סוג של קלוזר ובאמת ניסיתי לשלוח לה הודעה לפני כמה חודשים והיא לא מתייחסת. אני מנסה לשמור קצת על הכבוד העצמי שלי ולא לשלוח הודעה נוספת וזה כל כך קשה. מאחר שאני מחבבת אותה מאוד אין לי בעיה לוותר על הכבוד הזה ולהוריד מעצמי כמה שאצטרך. אף פעם לא היה כבוד לעצמי כשמדובר בעניינים של הלב. אבל עדיין אני נלחמת בזה.
אני לא מדברת על זה עם אף אחד כי אני מתביישת, רק באופן אנונימי ועל הכתב אני מצליחה להסביר את זה בצורה הנכונה ובעומקים הנכונים כך שגם העזרה שאני יכולה לקבל היא דיי מוגבלת. אני משתפת את הנושא הזה הרבה באינטרנט באנונימיות כמובן ומקבלת רעיונות שאולי יכולים לעזור לי. מישהי הגיבה על פוסט שפרסמתי בפייסבוק וכתבה לי: "מה שנשאר מאותו הקשר זה לא אדם עצמו אלא החום, האינטימיות הנפשית, התחושה שמבינים אותך עד הסוף, התחושה שאת לא צריכה להסביר את עצמך וזה מה שאת מחפשת". התגובה שלה גרמה לי להבין שבעצם אני צריכה לעשות ניתוק בין אדם לבין הרגשות שלי . שיש לי צורך מסויים שהשלכתי עליה ובאותה מידה זה יכל להיות כלפי כל אדם אחר.
אני מגיעה עם עצמי לכל מיני תובנות שעוזרות לי להתגבר על מה שאני מרגישה. אז בינתיים אני מנסה ליישם את הניתוק בינה לבין מה שאני מרגישה ומנסה להבין מה הצורך שלי בתקווה שזה יעזור לי להתקדם הלאה בחיים ולהשאיר את הקשר הזה מאחור
מעניין מאוד. אני נזכר בקשר שהיה לי בצעירותי, ששנים דשתי בו ביני לביני. בסוף בסוף, כשנפגשנו אחרי 20 שנים של ניתוק, דבר לא ניצת, והכל עבר לארכיון של התודעה.
השבמחק