כל הנושא של קבלת החלטות היה הדבר שהכי התקשיתי בו בחיי. תמיד שהייתי צריכה לקבל החלטה הייתי מתייעצת עם כולם ובסוף מקשיבה למישהו שנותן לי את העיצה הכי טובה. גם בנושאים משמעותיים לי כמו לימודים לא ידעתי מה אני רוצה לעשות בחיים והתייעצתי עם ההורים שהציעו לי ללמוד חינוך וכיום אני בכלל לא בתחום. תמיד כשאני ניגשת לקבל החלטה כבר יש לי בראש שני צדדים צד חיובי וצד שלילי ואני לא מצליחה להכריע ביניהם. וגם כשאני כבר מחליטה משהו אז הצד המנוגד מעלה בי חששות שגורמות לי להתחרט על כל החלטה שאני מקבלת ואני כבר לא בטוחה האם מה שהחלטתי זה הדבר הנכון עבורי. הרבה יותר קל לי להשאר במצב שאני לא מחליטה דבר או שמחליטים עלי ולרוב אני מסכימה לכל דבר שמייעצים לי כי לא תמיד יש לי דיעה.
כל הכאב בחיי סובב סביב קבלת החלטות והיכולת להיות אקטיבית ולהוציא לפועל מה שאני מתכננת. במשך הרבה שנים הייתי חווה תחושות קשות של כישלון, חוסר משמעות בחיים, פסיביות ואפילו רגעים שאני לא רוצה לחיות. הייתי מרגישה פחד משתק רק מהמחשבה על משימה עתידית שאני צריכה לבצע וחוסר מוטיבציה. הרגשתי שאני ממש לא רוצה לבצע את המשימה הזאת גם אם מדובר במשימה פשוטה. אף פעם לא הבנתי למה אני מרגישה כך. זה היה מין דפוס שחזר על עצמו, התחושות האלה פשוט השתלטו עלי וגרמו לי לצמצם את עצמי כמה יותר. לפעמים אני עדיין חווה את הרגשות הפסיביים האלה אבל הפכתי להיות יותר מודעת למה שאני מרגישה והבנתי שהרגשות השליליים האלה רק מורידים אותי.
משיחה עם המטפלת שלי הבנתי שאני חושבת יותר מידי קדימה ואם לא מדובר במשימה שאני צריכה לבצע כרגע אז לא רלוונטי לחשוב עליה עכשיו. לאחרונה אני מנסה ליישם את הגישה הזאת על עצמי אבל עדיין קצת קשה לי לא להשאב למחשבות שליליות על העתיד, לפעמים רק אחרי שאני שוקעת ומאבדת את עצמי במחשבות אני מבינה שהן בכלל לא רלוונטיות לעכשיו. יש לי דאגות שווא שגוזלות ממני אנרגיה, מקווה שאוכל להיות אופטימית יותר עם הזמן
