אוסף של מטלות

 לפעמים אני לא בטוחה האם אני רוצה את ההריון הזה או לא אבל אני חושבת שאולי ההריון זה רק טריגר שמציף את הרגשות השלילים כשבעצם יש משהו גדול יותר שמפריע לי, שאני לא יודעת לשים עליו את אצבע או להגדיר אותו. הכל קשה לי בחיים שום דבר לא בא לי בקלות אני רואה את החיים כאוסף של קשיים ומטלות. המטפלת שלי אמרה שאני לא מצליחה לשמוח בהריון כי אני כל הזמן עסוקה בקשיים שעלולים להיות לי בעתיד והיא צודקת. אני כל זמן חושבת קדימה על מה שעלול לקרות ולא נהנית מכאן ועכשיו. אני רואה את החיים כרצף של מטלות וההריון הוא כמו מטלה נוספת שהטלתי על עצמי. 

האמת שאני חוששת להוסיף לעצמי עוד מטלות כי עם המטלות מגיעות הדאגות. הרצון הזה, לא להוסיף לעצמי עוד מטלות מצד אחד מאוד נוח ומקל עלי ומצד שני גורם לי להרגיש שבעצם סיימתי את החיים ושמעכשיו ועד הסוף, החיים שלי יראו אותו הדבר.

לפעמים אני מרגישה שאני לא רוצה לשנות שום דבר בחיים שלי, לא להוסיף ולא לגרוע, פשוט לחיות עד הסוף מבלי להזדקק לשום דבר אבל אני לא מצליחה. יש דברים שאני לא מרוצה מהם בחיים שלי ואין לי מושג איך לשנות אותם כשהדבר העיקרי שאני לא יודעת איך לשנות אותו זה העבודה שלי. מעבר לזה שאין לי מקצוע ואני לא יודעת מה אני רוצה ללמוד. אני גם לא יודעת איך למצוא עבודה שאני אהיה מרוצה ממנה ולא אחזור לאותו סגנון עבודה של שירות לקוחות שאני עובדת בו מגיל 25. אמנם יש לי לפחות שנה או יותר עד שאצטרך לחפש עבודה מחדש אבל כבר עכשיו אני מוטרדת מהרגע הזה ומהפחד שאחזור לאותו הדבר כי לא אמצא משהו אחר.

אני יודעת שהפוסטים האחרונים שלי מדכאים. פשוט מאז הפכתי להיות אמא כל החיים שלי סובבים סביב בית, ילדים, משפחה ועבודה והכל כל כך שיגרתי ומשעמם, כך שהבלוג שלי עוסק יותר במה שאני מרגישה ופחות בדברים שעשיתי או חוויתי. פעם כשהייתי סטודנטית היה לי הרבה על מה לכתוב ואני מתגעגעת לזה שהחיים שלי היו יותר מלאים ומרגשים ממה שהם עכשיו. 

קבלת החלטות

  כל הנושא של קבלת החלטות היה הדבר שהכי התקשיתי בו בחיי. תמיד שהייתי צריכה לקבל החלטה הייתי מתייעצת עם כולם ובסוף מקשיבה למישהו שנותן לי את העיצה הכי טובה. גם בנושאים משמעותיים לי כמו לימודים לא ידעתי מה אני רוצה לעשות בחיים והתייעצתי עם ההורים שהציעו לי ללמוד חינוך וכיום אני בכלל לא בתחום. תמיד כשאני ניגשת לקבל החלטה כבר יש לי בראש שני צדדים צד חיובי וצד שלילי ואני לא מצליחה להכריע ביניהם. וגם כשאני כבר מחליטה משהו אז הצד המנוגד מעלה בי חששות שגורמות לי להתחרט על כל החלטה שאני מקבלת ואני כבר לא בטוחה האם מה שהחלטתי זה הדבר הנכון עבורי. הרבה יותר קל לי להשאר במצב שאני לא מחליטה דבר או שמחליטים עלי ולרוב אני מסכימה לכל דבר שמייעצים לי כי לא תמיד יש לי דיעה.

כל הכאב בחיי סובב סביב קבלת החלטות והיכולת להיות אקטיבית ולהוציא לפועל מה שאני מתכננת. במשך הרבה שנים הייתי חווה תחושות קשות של כישלון, חוסר משמעות בחיים, פסיביות ואפילו רגעים שאני לא רוצה לחיות. הייתי מרגישה פחד משתק רק מהמחשבה על משימה עתידית שאני צריכה לבצע וחוסר מוטיבציה. הרגשתי שאני ממש לא רוצה לבצע את המשימה הזאת גם אם מדובר במשימה פשוטה. אף פעם לא הבנתי למה אני מרגישה כך. זה היה מין דפוס שחזר על עצמו, התחושות האלה פשוט השתלטו עלי וגרמו לי לצמצם את עצמי כמה יותר. לפעמים אני עדיין חווה את הרגשות הפסיביים האלה אבל הפכתי להיות יותר מודעת למה שאני מרגישה והבנתי שהרגשות השליליים האלה רק מורידים אותי. 

משיחה עם המטפלת שלי הבנתי שאני חושבת יותר מידי קדימה ואם לא מדובר במשימה שאני צריכה לבצע כרגע אז לא רלוונטי לחשוב עליה עכשיו. לאחרונה אני מנסה ליישם את הגישה הזאת על עצמי אבל עדיין קצת קשה לי לא להשאב למחשבות שליליות על העתיד, לפעמים רק אחרי שאני שוקעת ומאבדת את עצמי במחשבות אני מבינה שהן בכלל לא רלוונטיות לעכשיו. יש לי דאגות שווא שגוזלות ממני אנרגיה, מקווה שאוכל להיות אופטימית יותר עם הזמן

חוסר ביטחון

 לפעמים אני חושבת איך הגעתי למצב שאני תקועה 5 שנים במקום עבודה שאני לא אוהבת. אז מצד אחד מקום העבודה הזה הוא זמני ואני יכולה לעזוב ברגע שזה יסתדר לי עם התוכניות ומצד שני שהוא הצד המורכב יותר יש משהו מאוד נוח להשאר במקום שמכירים והמחשבה שאני אצטרך לעזוב ולהתחיל משהו חדש מפחידה אותי. אני מתכננת להתחיל לימודי קונדיטוריה ובהמשך אולי לעבוד בתחום ותמיד קייים בי החשש שלא אצליח בלימודים או בעבודה ולפעמים זה גורם לי לרצות לוותר על השאיפות שלי. אני מאוד חסרת ביטחון בכל מה שקשור למימוש עצמי, אין לי אמונה בעצמי וביכולות שלי וזה לא משנה כמה ינסו לחזק אותי, בסופו של דבר אני מרגישה שאני לא מסוגלת. כנראה זוהי הסיבה שהתחום המקצועי שלי לא מפותח ומגיל 24 אני עובדת בשירות לקוחות. הגעתי למצב שאני מקנאת בכל אנשי המקצוע שאני פוגשת בין אם זאת בצלמת שעשתה בוק לבת שלי ונראית שמחה או בכל הקונדיטוריות שאני עוקבת אחריהן ומעלות סירטונים בטיקטוק כמה שהן מאושרות במקצוע שלהן. אני מקנאת בכל מי שהצליח לממש את עצמו ולהתקדם בחיים.

אין בי את הדרייב הפנימי שגורם לכולם לרצות להצליח ולעשות הכל בשביל זה. גם אם יש דבר שאני מאוד רוצה אז בהתחלה באמת יש התלהבות ורצון לעשות דברים אבל עם הזמן ההתלהבות נעלמת וההרגשה נשארת שטוחה וחסרת חיים ואז אני כבר לא בטוחה האם אני עדיין מעוניינת בזה כפי שהייתי בעבר. המטפלת שלי אמרה שהיא לא תיתן לי לוותר על החלומות שלי ואני יודעת שהיא צודקת אבל אני כבר לא בטוחה האם הקונדיטוריה היא עבודת החלומות שלי. 

חלפו יותר מ-10 שנים מהפעם האחרונה שלמדתי אבל הרגע שעזבתי את לימודי התואר השני במהלך השנה עדיין חקוק בזכרוני וכנראה שגם משם אני שואבת את חוסר הביטחון שלי. 

אין לי אומץ לומר לאף אחד שכך אני מרגישה במשך שנים. אמרו לי שאני מתבזבזת בשירות לקוחות ובאותו רגע חשבתי לעצמי מה יש לבזבז? אין בי שום דבר שיכול להיות משהו אחר. אני רוצה לעשות משהו שאני אוהבת אבל שום דבר לא מצליח להלהיב אותי

לימודי הקונדטוריה היו רעיון שצמח ממני ופתאום עכשיו אני כבר לא בטוחה האם זה מה אני רוצה. אני לא יודעת איך להמשיך ללבות את ההתלהבות הפנימית שבערה בי.