התלבטות לגבי חידוש קשר

 אני רוצה לחדש את הקשר עם מישהי שיכולה להיות אמא שלי ואני יודעת שזה לא עומד לקרות. אף פעם לא היה לי קשר כזה ואני דיי בטוחה שגם לי לא יהיה לי. כבר ניסיתי לשלוח לה מייל ולהסביר מה אני מרגישה והיא לא מתייחסת. 

יש בתוכי שני קולות. קול אחד שיכול להתחנן ולמצוא תרוצים לסיבה שבגללה היא לא עונה, שרוצה לתזכר אותה על המייל ששלחתי לה לפני מספר חודשים ולבקש שפשוט תגיב גם אם היא לא מעוניינת לחדש את הקשר. אולי זה נשמע קצת מעורר רחמים אבל זה קול שקיים בתוכי שמעיד על כמה שהאגו לא מנהל אותי ואני פונה אליה רק בגלל שאני מרגישה. הקול שני שם את הגבול אומר עד כאן שלחתי הודעה אחת וזה מספיק, עכשיו הכדור בידיים שלה. יש לי כבוד עצמי ואני לא יכולה להתחנן, אני פשוט צריכה להבין שהיא לא מעוניינת ולהמשיך בחיים שלי.

אני נעה בין שני הקצוות האלה כשכל פעם קול אחד נשמע חזק יותר. האמת שזה קצת לא הוגן להתעלם כי זה משאיר אותי במצב של המתנה, ומשאיר פתח למשהו שאולי אף פעם לא יקרה וזה מקשה עלי לסגור את הפרק הזה בחיים במיוחד כשהרגשות עדיין קיימים. אני מעדיפה שהיא תגיד לי לא ואולי אני אכעס כמה ימים וזה יעבור לי מאשר להמשיך במצב כפי שהוא. אם אני פונה אליה מהרגש אז מתחשק לי לכתוב לה את כל זה. פשוט להסביר שהיא משאירה אותי במצב של המתנה ושאולי עדיף לעשות סוג של קלוזר, לסיים את מה שלא הסתיים  

הקשר הזה היה מאוד משמעותי לי וקשה לי לקבל את העובדה שהוא הסתיים. הסיבה שאני כותבת על קשר שכבר לא קיים היא פשוט בגלל שאני רוצה לפרוק ולשחרר את מה שמכביד עלי. אני מבינה שהיא הייתה הכל בשבילי, ושמתי אותה לפני ולפני הצרכים שלי, לא רציתי דבר כל עוד היא הייתה איתי ועכשיו אני צריכה למצוא מחדש משמעות לחיים שלי ולכן נטיית הלב שלי היא באמת להמשיך הלאה. 

החלטתי שבינתיים לא אעשה שום צעד בנושא הזה. אבדוק איך אני מרגישה ואתן לעצמי יותר זמן להחלים מהקשר הזה 

תקועה בעבר

 אני יכולה לכתוב אלפי רשומות על האדם שאני אוהבת ומעריכה, העניין הוא שהקשר שלנו התנתק לפני הרבה שנים בגלל תקופה קשה שעברתי ולצערי אני עדיין נמצאת שם מבחינה רגשית. 

בגלל שמאוד התגעגעתי ניסיתי לשלוח לה מייל לפני חודש אבל אני יודעת שהיא תראה אותו רק בעוד כמה חודשים כי היא לא זמינה במייל כרגע. בנוסף, אני לוקחת בחשבון שיש סיכוי מאוד גדול שהיא תתעלם מהמייל ששלחתי כי היא הייתה עדה לחרדה שהייתי בה ולכל המיילים החרדתיים ששלחתי לה בעקבות כך ואני משערת, שכמו כל אדם אחר, היא לא תרצה לדבר איתי בגלל שההתנהגות שלי הייתה לא נורמטיבית, כך שאני מנסה לא לפתח ציפיות.

בינתיים אני באמת מנסה להמשיך הלאה בחיים שלי ולשים מאחור את מה שאני מרגישה ואת התקווה שהקשר הזה יתחדש אבל זה פשוט לא עוזר. אני פשוט תקועה שם ויודעת שגם אם היא לא תענה לי ואני אדע שהקשר הזה הסתיים לחלוטין, היא עדיין תמשיך להיות חלק מהמחשבות שלי והדימיון שלי. עם הזמן מתגבשת בי ההבנה שאולי בראש שלי זה לעולם לא יסתיים ואני אצטרך לחיות עם תחושת הפיספוס ועם מה שהיה יכול לקרות אילולא הייתי בחרדה בזמן שהתכתבנו.

אני יודעת שאין לי יותר מידי מה לעשות כי אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור ואני גם לא יכולה לכעוס על עצמי כי זאת מי שהייתי אז וכן הייתי חרדתית, הייתי עם חרדה שלא טופלה ורק בשנים האחרונות התחלתי לטפל בעצמי.

אני כל כך רוצה להמשיך הלאה אבל אני פשוט לא מצליחה, זה גוזל ממני כל כך הרבה אנרגיות וכוחות והמחשבה שאולי מה שאני מרגישה זה חד צדדי מעוררת רחמים והיא בכלל בגיל של אמא שלי. זו סיטואציה כל כך מורכבת שאני כבר לא יודעת אם לתת לה מקום או לנסות להשכיח אותה בכוח כי לא משנה מה אני עושה אני עדיין זוכרת וחיה אותה כאילו היא התרחשה אתמול. אני במבוי סתום...

על עבר, דימיון ומציאות

 אני לא מבינה למה פתאום הן צצות לי במחשבה? הן שייכות לעבר, אם הן לא חלק מהווה שלי, אז מה הסיכוי שהן יהיו חלק מהעתיד שלי? לעולם לא העזתי לחשוב שאולי הן יכולות להיות חברות שלי ופתאום אני צריכה להתמודד עם המחשבה המכאיבה הזאת שאולי זה לא יקרה לעולם. אני מנסה לא לשקוע בעולם הפנטזיה שאני יוצרת לעצמי אבל לפעמים אני פשוט נשאבת לשם מבלי שאני בכלל רוצה.

למה אני מחבבת אותן כל כך? 2 נשים במקביל??? אני מרגישה כל כך חלשה. כל הזמן אני עסוקה במחשבות על מה יכול לקרות אם... מה אני אחשוב, מה אני אגיד, מה אני ארגיש ואני באמת חווה את הסיטואציה כאילו שהיא מתרחשת בזה הרגע. הרגשות שלי והעולם הדמיוני שאני נמצאת בו שואבים ממני כוחות מיותרים. 

יש לי את כמיהה הזאת לאדם שאני אוהבת שאוכל לשתף אותו בדברים אישים מחיי. כנראה ששנים של טיפול לא ממש עוזרות לי להתגבר על זה כי זה בדיוק מה שאני עושה מדברת על דברים אישיים שעוברים עלי ואני מספרת כמעט הכל . אז למה הצורך הזה עדיין קיים? הסיבה היחידה שאני יכולה להעלות על דעתי היא שבטיפול שלי פשוט אין אהבה. כלומר המטפלת שלי בסה"כ נחמדה ואין לי שום דבר רע לומר עליה אבל אני לא אוהבת אותה ולא משנה כמה היא תגיד שהיא אוהבת אותי. זה גם קצת לא הגיוני לחפש מטפלת שאצליח לאהוב כי זה לא עובד ככה.

אז מידי פעם כשאצטרך אני אכתוב כאן. פשוט כרגע אני לא מסוגלת להתמודד עם מה שאני מרגישה והכתיבה פשוט נותנת לכל הרגשות האלה מילים.

מתלבטת

 לפני כמה ימים שקלתי להפסיק את הכתיבה בבלוג ואפילו כתבתי רשומת פרידה כי הכתיבה גוזלת לי הרבה זמן וגם כי הבלוג שלי הוא סוג של סוד שאף אחד לא יודע עליו ולפעמים אני צריכה לפנות זמן בשביל לכתוב או למצוא רגעים שאני נמצאת לבד אבל האמת היא שעדיין לא החלטתי

הסיבה שאני כותבת היא פשוט בגלל שאני אוהבת לכתוב וחוששת לאבד את הכישרון. למרות שאני אמיתית פה ומביעה מה שאני מרגישה וחושבת, הכתיבה לא מהווה תחליף לחיים שיש לי בחוץ ולמרות שזה המקום לפרוק את הרגשות שלי זה לא יימנע ממני לגשת לאנשים שאני אוהבת ובאמת לומר מה שאני מרגישה וחושבת.

אני נקרעת בין השכל לרגש וכל צד מושך לכיוון מנוגד אבל ברגע שאני נשאבת לכתיבה כולי שם וזה מקום שאני אוהבת להיות בו כשיש לי שקט ואף אחד לא מפריע לי. אין לי הרבה רגעים כאלה בחיים וכנראה שהרגעים האלה ילכו ויתמעטו בהמשך ואז אצטרך למצוא פתרון.

למרות שאני רוצה להמשיך לכתוב אני לא יודעת האם הכתיבה נכונה לי, ואולי זה אפילו טיפשי להמשיך ולכתוב כשאני לא יודעת מי קורא. המחשבה שאולי אצטרך להפסיק קצת מעציבה אותי אבל עדיין לא ממש החלטתי

השיר שאני אוהבת

 יש ונדמה

מילים: רחל

  בביצוע של ירדנה ארזי

יש ונדמה הזיכרונות אך הבל

כי ערפל קורן עוטף בלאט

מחוז העבר האושר והסבל

כאב הפצעים ונחת המקלט.

הלא חלום היוותה פינה נסתרת

דבקות ליבי בלב קרוב וער

ויום בהיר וקר ואח בוערת

ורחשי הזך והנוהר.

יהי כל עברי חלום נראה אי פעם

אך במדבר חיי הוא נחל לא אכזב

אכרע אליו דומם בלי מרד ובלי זעם

לרוות בו צימאוני בלהט השרב.

על הקשרים האישיים שלי

 

לפעמים יש לי שאלות שאני חושבת שאני יודעת מה התשובה עליהן ועל אחת מהשאלות אני רוצה לכתוב את הרשומה הזאת כי הכתיבה עוזרת לי לארגן את המחשבה ולהגיע לתובנות. השאלה ששאלתי את עצמי היא איך אני יכולה לשתף אנשים בדברים אם התשובות שלהם לא נכונות או לא מדוייקות. 

השאלה הזאת העסיקה אותי והתובנה שהגעתי אליה היא שאני רוצה ליצור קשר אישי עם חלק מהאנשים לא בגלל שאני רוצה לשכנע אותם בדיעות שלי או להיות צודקת בכל דבר אלא פשוט בגלל שאני אוהבת/ מחבבת אותם ואולי זה מה שחשוב יותר מהכל. אף פעם לא הייתי בעמדה שמשפיעה על מישהו חוץ מבמשפחה האישית שלי וגם שם זה לא משהו שהוא חד משמעי. אני מנסה לתת מקום גם לדיעות של בעלי ומנסה לעבוד על עצמי בהיבט הזה למרות שזה לא קל.

מודה שבפועל אני לא יודעת איך תהיה ההתנהלות באותם הקשרים כי כפי שכתבתי לפני כן אף פעם לא הייתי גם בקשרים אישיים כאלה (תלוי במי מדובר) וגם בעמדה שעלולה להשפיע על הצד השני או אולי להשפיע עלי כבר הרבה שנים. מה שאני כן יודעת זה שאני כן מרגישה משהו ואני לא רוצה לוותר על זה גם אם הדיעות מנוגדות וגם אם זה נראה שדברים לא מסתדרים, אני רוצה לנסות להתקרב בשביל לדעת. יש לי הרגשה שמבחינה רגשית אני יכולה להיות שם ולהיות כנה למרות שאולי זה יהיה קצת מביך אבל אני לא בטוחה שאני יודעת עם אנשים ספציפים איך לעשות את הצעד הראשון ע"מ שדברים יקרו.

בדידות...

  באחד מהערבים בשבוע האחרון  הרגשתי מאוד בודדה. הבדידות הזאת מורגשת לאחרונה לעיתים קרובות. יש לי משפחה שאני אוהבת, אני נשואה עם ילדה, עובדת, מתכננת ללמוד ואפילו יש תיכנון לילד נוסף. בסה"כ החיים שלי דיי רגילים. אבל יש רגעים שאני זקוקה למשהו אחר, יש רגעים שכל מה שיש לי לא מספיק בשביל למלא את החלל הזה שנפער לי בלב. את הריקנות הזאת שמרגישים בפנים. לעיתים הכאב הזה של הבדידות יכול להיות גם פיזי וכשמגיעים לשלב הזה זה באמת כואב.

הצורך בחברה טובה כבר קיים אצלי במשך הרבה שנים ולמרות שאולי בחלק מהמקרים צדקתי, לפעמים עם חברות ספציפיות אני מתחרטת על הפעמים בהם חתכתי קשרים מכל מיני סיבות כי בסופו של דבר אני נמצאת לבד וזה רק הפסד שלי. אבל לא הייתי רוצה לחזור לשם. זה היה חלק מהעבר שלי שאני מעדיפה להשאיר מאחור וגם לא ממש יכולה להבטיח שזה לא יחזור על עצמו כי זה תלוי בנסיבות. ניסיתי להכיר חברות בכל מיני קבוצות בפייסבוק של נשים שמחפשות חברות וזה בסה"כ היה נחמד אבל אני לא כל כך מדברת במפגשים כאלה ויותר מקשיבה.

באותו ערב התחשק שמישהי תוציא אותי מהבית גם כי היה לי משהו שרציתי לשתף שממש הכביד עלי וגם כי הרגשתי לבד. בדר"כ אמא שלי הייתה מציעה לי לבוא אליה או לצאת אבל היא לא מרגישה טוב בזמן האחרון אז נוצר מצב שלא היה לי עם מי לדבר ועם מי להיות, ולהשאר בבית עם בעלי והילדה לא ממש עזר לי. הרגשתי בלב ממש כאב פיזי ונאלצתי פשוט להסתדר עם זה ולתפקד כרגיל. היה לי מאוד קשה אבל בסוף הצלחתי אבל המחשבה שאולי יכולתי לעבור את הרגע הזה עם חברה נראית לי יותר נעימה. הייתי רוצה חברה שאני יכולה להעזר בה כשאני לא מרגישה טוב אבל אין לי אפשרות להגיע לאותה חברה כי אני לא ניידת ויכולה רק לנסוע במונית 

מרגישה שאני לא מתחברת לכלום ואולי זה מתקשר לזה שאני מנותקת חברתית ואז בעצם שום דבר לא יכול להסתדר...