השבוע הייתי אצל הפסיכיאטרית שלי. אני נמצאת אצלה בערך שנה אחרי הפסקה שעשיתי כי חשבתי שאני יכולה להסתדר בלי טיפול תרופתי ולא לקחת כדורים בהריון. ההפסקה הזאת התבררה כטעות כי אחרי תקופה מסויימת חזרו לי כל מיני תסמינים שהיו בעבר ובעוצמה גדולה יותר וזה אילץ אותי לחזור שוב לטיפול התרופתי והפעם עם ההבנה שאני כבר לא יכולה להפסיק על דעת עצמי.
בפגישה שהייתי אצלה היא איבחנה אותי עם הפרעה סכיזואפקטיבית זו הפרעה עם תסמינים של סכיזופרניה ושינויים במצבי רוח. אני לוקחת שני סוגים של כדורים אחד שמונע הזיות ואחד שמייצב את המצב הרוח.
כשחזרתי אל הפסיכיאטרית לפני שנה ממש שמעתי קולות של אנשים שמדברים אלי ומצב הרוח שלי היה מאוד ירוד. חוויתי גם מצב של נתק שהיה מלחיץ מאוד שבמהלכו ישבתי מול אמא שלי והיא דיברה איתי ולא הצלחתי לענות לה, הבנתי כל מה שאמרה אבל לא יכולתי לדבר. הטיפול התרופתי עזר לי להתגבר על כל מה שעברתי והאבחנה גרמה לי להבין למה לפעמים אני כל כך מדוכאת ולא מתחשק לי לעשות שום דבר.
לפעמים אני נזכרת בעבר שלי אפילו בתור סטודנטית ואני זוכרת שהיו לי חרדות ואחת המרצות שלימדו אותי המליצה לי על טיפול תרופתי אבל חששתי מזה וכל עוד הצלחתי לתפקד לא חשבתי שזה כזה נורא. יכול להיות שאם הייתי מתחילה לטפל בזה בזמן היום כבר לא הייתי זקוקה לטיפול התרופתי.
יש לי הפרעה נפשית ואני צריכה ללמוד לקבל את המצב הזה כחלק ממני. הפסיכיאטרית שלי אמרה שהכי חשוב שארגיש טוב וגם בעיני זה באמת הכי חשוב.
