חזרתי הביתה

 בדר"כ כשחוזרים הביתה מניתוח קיסרי רוצים להמשיך את המנוחה בבית אבל זה קשה למצוא זמן לנוח בתוך השיגרה כי הכל נופל על הבעל. 

למזלי הייתה לי עזרה מאמא שלי שהכינה לנו אוכל לשבוע כך שלפחות המטלות של הבישול ירדו מאיתנו. את הכביסות לקחנו למכבסה, לבעלי נשאר לעשות כלים אחרי האוכל ולי לארגן את הבית ולדאוג לכביסות של התינוק. השבוע הזה חלף במהירות ועדיין יש לפני זמן החלמה ארוך. יש לי בצקות ברגליים, הגודש בחזה עדיין לא עבר והחתך עדיין כואב. בינתיים ממשיכה לקחת משככי כאבים אבל מרגישה יותר טוב מיום ליום 

התינוק ממש חמוד ומאתגר מבחינת שעות השינה שלו. הוא ישן כל היום ובערב לקראת 19:00 מתעורר ויכול להחזיק אותי ערה לפחות עד 01:00 בלילה. בשעות האלה הוא לא נרדם במיטה אלא רק על הידיים כשמחזיקים אותו מספיק זמן, זה דורש הרבה סבלנות שאני מנסה לסגל לעצמי. מודה שזה החלק היותר קשה מבחינתי כי אני לא ממש יודעת מה לעשות כשהוא בוכה וזה מתסכל אותי, גם הבכי וגם שאני לא יודעת מה לעשות. עם הבת הגדולה זה היה אחרת לגמרי. בנוסף, כשחסרות לי שעות שינה אני מתעוררת למחרת עם מיגרנה. ביום שבת האחרון הצלחתי להשלים קצת שעות שינה והתעוררתי ב-11:00 בבוקר אבל במהלך השבוע קצת יותר קשה לי לעשות זאת.

מעבר לשעות השינה, בגלל שהתינוק קטן מידי אני עדיין לא יוצאת איתו החוצה כך שכל שעות היום אני בבית. בימי שבת ההורים שלי מגיעים לשמור עליו ומאפשרים לי לבעלי ולי לצאת להתאוורר, ברגע שהוא יהיה בן חודש אוכל לצאת לטייל איתו בחוץ. 

אז בינתיים אני מנסה לעשות מה שאני יכולה ומקווה שהתקופה הזאת של חוסר השינה תעבור מהר 

אוסף של מטלות

 לפעמים אני לא בטוחה האם אני רוצה את ההריון הזה או לא אבל אני חושבת שאולי ההריון זה רק טריגר שמציף את הרגשות השלילים כשבעצם יש משהו גדול יותר שמפריע לי, שאני לא יודעת לשים עליו את אצבע או להגדיר אותו. הכל קשה לי בחיים שום דבר לא בא לי בקלות אני רואה את החיים כאוסף של קשיים ומטלות. המטפלת שלי אמרה שאני לא מצליחה לשמוח בהריון כי אני כל הזמן עסוקה בקשיים שעלולים להיות לי בעתיד והיא צודקת. אני כל זמן חושבת קדימה על מה שעלול לקרות ולא נהנית מכאן ועכשיו. אני רואה את החיים כרצף של מטלות וההריון הוא כמו מטלה נוספת שהטלתי על עצמי. 

האמת שאני חוששת להוסיף לעצמי עוד מטלות כי עם המטלות מגיעות הדאגות. הרצון הזה, לא להוסיף לעצמי עוד מטלות מצד אחד מאוד נוח ומקל עלי ומצד שני גורם לי להרגיש שבעצם סיימתי את החיים ושמעכשיו ועד הסוף, החיים שלי יראו אותו הדבר.

לפעמים אני מרגישה שאני לא רוצה לשנות שום דבר בחיים שלי, לא להוסיף ולא לגרוע, פשוט לחיות עד הסוף מבלי להזדקק לשום דבר אבל אני לא מצליחה. יש דברים שאני לא מרוצה מהם בחיים שלי ואין לי מושג איך לשנות אותם כשהדבר העיקרי שאני לא יודעת איך לשנות אותו זה העבודה שלי. מעבר לזה שאין לי מקצוע ואני לא יודעת מה אני רוצה ללמוד. אני גם לא יודעת איך למצוא עבודה שאני אהיה מרוצה ממנה ולא אחזור לאותו סגנון עבודה של שירות לקוחות שאני עובדת בו מגיל 25. אמנם יש לי לפחות שנה או יותר עד שאצטרך לחפש עבודה מחדש אבל כבר עכשיו אני מוטרדת מהרגע הזה ומהפחד שאחזור לאותו הדבר כי לא אמצא משהו אחר.

אני יודעת שהפוסטים האחרונים שלי מדכאים. פשוט מאז הפכתי להיות אמא כל החיים שלי סובבים סביב בית, ילדים, משפחה ועבודה והכל כל כך שיגרתי ומשעמם, כך שהבלוג שלי עוסק יותר במה שאני מרגישה ופחות בדברים שעשיתי או חוויתי. פעם כשהייתי סטודנטית היה לי הרבה על מה לכתוב ואני מתגעגעת לזה שהחיים שלי היו יותר מלאים ומרגשים ממה שהם עכשיו.